“למציאות יש דרך משלה. אין כדור, אין רופא, אין מנתח או טיפול. יש רק אותי”. גילי בסון מתמודדת עם המציאות
כאב חזק של גוף זר שנכנס לגוף, האזור עוד נפוח וקשה אפילו לעמוד. המנתח הסביר שצריך להרגע ולתת למחשבות לצוף, להיכנס לרגיעה טוטאלית ולדמיין משהו שעושה לנו טוב, לא להפליג עם המחשבות לסקס או לכל מקום מיני אחר.
אני נשכבת בחדר הקטן במלון בקנצ’נבורי, ממוזג ואני לבד. “אינטימיות” הוא מושג שמקבל פתאום משמעות אחרת בחיי, כי אין אישי מזה. אני עוצמת את עיניי, מפליגה מהכאב למקום של שקט ומדמיינת: אני רואה את הרגליים שלי, מרגישה בריזה של ים וריח מלוח, שמלה מנוקדת בגוון שני מתנופפת מעוצמת הרוח כשזרועות חסונות עוטפות אותי בחיבוק מרגיע. אני יכולה לשמוע את עצמי מחייכת. הנוף מושלם, הגלים מתנפצים מתחתינו ואני מאושרת ושלווה. אני מחזיקה במחשבה הזו כחצי שעה, פוקחת את עיני מדי פעם רק לוודא שהכל בסדר ושוב עוצמת. ושוב ריח של ים ושוב הזרועות האלו שעוטפות אותי ומלטפות את נשמתי.
בסיום הטיפול אני קמה באפיסת כוחות לשטוף את עצמי. רועדת מקור באמצע החום של תאילנד בחדר קטן ושקט, הרחק מכולם. אני מרימה בזהירות רגל מעל לדופן האמבטיה אחרי שזרם המים ניקה את הכל, נעמדת חלשה כשאור אפלולי של בית מלון משקף את המראה שמולי: “הנה את”, אני מזהה את עצמי, מתבונת בצללית שלי שמתבוננת בי חזרה. אני שומעת שוב את החיוך שלי, זה לא דמיון, זו באמת אני. אותה הדמות שחיפשתי משתקפת במראה, מחייכת אלי ואומרת לי “אני קיימת, אני פה וזה אמיתי”.
אולי המחשבה הזו על הים והצוקים הגבוהים נאחזה בראש שלי והפכה למקום המאושר שבי, למקום שאליו אני בורחת מהמציאות, המקום שאליו אני שואפת. רק אני הוא והים. אולי זה מה שהחזיק אותי עד עכשיו. כשחזרתי עוד הייתי אפופה בריח של הים ובחוזק המחשבה על התמונה המושלמת הזאת, בניתי לעצמי סרט שלם בראש שלא באמת התממש, כי מה לעשות, לשחקן בסרט שלי יש עלילה ודמיון משלו ומקום שהוא מדמיין את עצמו בו. כנראה שזה לא בים ולא איתי. עבר המון זמן מאז החלום על הרגע הזה, עבר בינינו ים שלם שלא נראה שיש דרך לחצות.
אהבה היא דבר מסובך, אפילו יותר משינוי מין, בו הרבה מהתהליך הוא טכני ונמצא בידי אחרים, האם ככה גם באהבה? האם היא תלויה באחר או רק בי?
מנקודת הזמן בה אני נמצאת היום אני יודעת שאולי לא כל הדברים נגמרו כמו שתכננו. מעולם לא הצהרנו על זוגיות באופן רשמי וגלוי לכולם, מעולם גם לא נפרדנו באופן רשמי. האהבה שהייתה, החוזק והעוצמה של הקשר גרמו לי לפתוח ספרים ולנסות להבין את התהליך שעברתי איתו, מולו עם עצמי.
ספר שהגיע לידיי מחברה עוסק בשאלה “מה זאת אהבה”. הסופר הוא פסיכואנליטקאי בשם יורם יובל. הוא מלמד ומסביר על טיב האדם, על “המוח הזוחלי” שרוצה רק סקס וכמה שיותר, על “המוח היונקי” שמחפש להיקשר ולשמור, על המוח שמחבר את הכל וכמה הדבר הזה שאנחנו קוראים לו “אהבה” בסופו של יום הוא מהות חיינו. הטעם לחיי שלי.
אני כמעט מסיימת את הספר הזה, מבינה ולומדת ממנו המון על מה שעברתי ועל דפוסי ההתנהגות שלי ושלו ושלנו, נשאר לי עוד פרק אחד לסיים אבל אני מחליטה להניח לזה ולצלול לשינה.
הוא מודה לי על השיחה ועל זה שאני לצידו למרות הכל, אני מזכירה לו איך מהלילה הראשון בו נפגשנו נוצר חיבור שכנראה אין סיבה להתיר, אין יכולת להתכחש אליו, אין אפשרות להתחמק ממנו
חזרתי לחלום היום מנקודת זמן אחרת, הנוכחית. מציאות שאני מאד אוהבת, אבל למציאות יש את דרכה שלה, להטיח בפנינו עובדות איתן פשוט צריך להתמודד, לזה אין מנתח, אין כדור ואין פתרון. רק להתמודד.
אני נרדמת בלופט הנוח שלי, עם המזגן שלי, בחדר שלי ובמיטה שלי וחולמת על מקום אחר, רואה את עצמי בגוף טיפה אחר ובצבע שיער שונה, יושבת על בר בחוף לבן. זו הדמות החדשה, לא צללית שקמה אלא הקיימת שכבר שואפת הלאה, שכבר חוותה כאב והחלימה ועכשיו חווה רצונות אחרים וביטויים אחרים לאושר.
משהו מעיר אותי, שעון ביולוגי כמו זה שקמים ממנו כשצריך ללכת לעבודה. אני מתעוררת, מדליקה את האור, רוחצת פנים ומתיישבת על הספה עם ספל תה, כאילו יודעת מה עתיד לבוא, כאילו יש איזו פגישה שתכף עתידה לבוא. אני לא עייפה, אני מרוכזת ומחכה, מרגישה בכל עצם בגוף שלי שהטלפון הולך לצלצל, וככה בדיוק קורה.
זאת הכוונה באינטואיציה נשית? זה חוש שישי אמהי? לא יודעת. אבל כמו שהוא זיהה מתמונה בפייסבוק שזכתה ל240 לייקים שאני עצובה רק לפי המבט בעיניים שלי’ ככה הרגשתי אני אותו. וככה בדיוק אני יושבת על הספה ויודעת שהוא עומד להתקשר. כשזה קרה בדיוק כמו שהרגשתי אפילו לא עניתי לו בהפתעה.
קשה לו, גם הוא מתמודד עם מציאות, אני מרגישה אותו ומנסה להכיל, מנסה לגונן ולחבק דרך הטלפון, לעודד בכל מילה ובכל משפט, להזכיר לו מה חשוב לו ולאן הוא הולך. לא מדברים עלינו, אין רומנטיקה באוויר. יש אפילו דיבור על קשר אחר, על מישהי אחרת ואני אפילו קצת מספרת על גברים אחרים. הוא מודה לי על השיחה ועל זה שאני לצידו למרות הכל, אני מזכירה לו איך מהלילה הראשון בו נפגשנו נוצר חיבור שכנראה אין סיבה להתיר, אין יכולת להתכחש אליו, אין אפשרות להתחמק ממנו.
אנחנו מסיימים את השיחה וכבר 5 בבוקר, מאחלים לילה טוב אחד לשנייה משני קצוות של רחוב המסגר, הקרבה הכי רחוקה שהרגשתי. לא נהיה ביחד, זה לא יקרה כמו שחלמתי. אבל אני אוהבת אותו והוא אותי. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו וחשוב לי האושר שלו גם אם זה לא יהיה איתי.
ומה בעצם יהיה איתי? לאן אני אמשיך מכאן? למציאות יש דרך משלה. אין כדור, אין רופא, אין מנתח או טיפול שיכול לצפות את מה שהמציאות תכתיב. יש רק אותי, מתמודדת.
אני חוזרת למיטה, פותחת שוב בספר כדי לסיים את הפרק האחרון: עמוד 271, פרק 8 – “לב שבור”.
