pexels | cc0
אחרי חמש שנות רווקות והוללות מופקרת, יוצא לי להרהר רבות לאחרונה, במקום שתופסות בחיי, אפליקציות ההיכרויות השונות לגייז (אטרף, גריינדר ודומיהן). מצד אחד, אהיה בן זונה כפוי טובה אם לא אודה להן על הנגשת בופה הבשר הכי מגוון ו’טעים’ במזרח התיכון, ועל חמש שנים של חגיגת בשרים שבקלות גורמות לסדום ועמורה להראות יותר כמו החצר האחורית של הוותיקן. אבל מצד שני המטרה האמיתית, המוצהרת והכנה, בהרשמה אליהן, הייתה ועודנה למצוא בן זוג, גבר בסגנון של “אבא תכיר זה בעלי לעתיד”.
המורכבות של האפליקציות הללו מרתקת אותי זה זמן רב, מחד העושר הבלתי נדלה של גברים נפלאים שהכרתי דרכן, כמו מעיין נובע של נקניקים עסיסיים ברוטב טסטוסטרון וזיפים, דרך שלל הזויים ופסיכים, שבשום מקום אחר בחיי הפריבילגים, לא היה ולו בדל של צ’אנס, שאי פעם אתקל בכאלה, ועד אינטראקציות ומנהגים בוטים ופוגעניים שאיימו לדרוס כל שבב של חינוך לנימוס אלמנטרי או יחסי אנוש וכבוד הדדי שהונחלו לי כילד.
אני מודה, גם אני לפעמים צוחק על עצמי, מצד אחד אני מתפעל פרופיל ייצוגי, שתר אחרי חתן מיועד כשבמקביל אני מפרסם שאני “מחפש גברי טעון לסקס חזק” בארבע לפנות בוקר, או “מי פנוי למציצת צהריים בנס ציונה”. הדואליות הביזארית הזו בין החתן בלבן לכתמים הלבנים שהותירו גברים מזדמנים על ייצועי המתוחים, מפרה והורגת אותי בו זמנית.
מצד אחד היא מייצרת לי שובל מרשים של מועמדים ראויים, מצליחנים, יפים שמריחים כמו האביב, בו בזמן שאין להם סיכוי נגד גשם הזיונים המיוזעים וההתעלסות הבלתי פוסקת והדי משעממת. עולמות מקבילים, כמו חומר ואנטי חומר, כמו דשן אורגני וקוטל עשבים בגן הנעול שלי. זה באמת חסר סיכוי.
אני באמת מנסה לשחק את המבוגר האחראי על ליבי הבודד, ונשבע שזה הסופ”ש האחרון של מצעד זרגים חסרי שם שלא אזכור כעבור 24 שעות…. ושוב מועד.
הפיתוי גדול, גדול מידי, גדול ממני.
אני מודע לנזק שאני גורם, אבל נזכר שכולם יודעים שאסור להשתין בבריכה ציבורית… או לשחרר נפיחה ביציע כדורגל עמוס… ועדיין כולנו עושים את זה. יודעים שזה חטא, ועדיין, פושעים בזה. נחמת טיפשים זו הצרה של כולנו… של רובנו.
בקיצור, אחרי חמש שנים כאלה, נותרתי טיפש ובודד כמו בנקודת הפתיחה, למדתי אמנם המון על טבע האדם, במיוחד על הזן הפחדן שמרשה לעצמו כמעט הכל, כשהוא מסתתר מאחורי האנונימיות של המקלדת, ולמדתי על תהומות של נבזות וטיפשות ופחדים ורגשי נחיתות של גברים, כאלה שבצדק וכאלה שללא בסיס, ואחרי כל הקרקס האנתרופולוגי הזה נותרתי טיפש.
טיפש, כי על שאלת השאלות, טרם מצאתי תשובה.
האם להשאר ולהתבוסס במיצי הרפש בביצת האפליקציות הטובענית, המשוגעת והמשגעת הזו, או להתנתק ולהפקיר את גורלו של ליבי הבודד לחסדיה של הוד כלביותה קארמה ושליטי היקום. מרגיש מבולבל.
