שבור ורועד | שיר שורר

piqsels | cc0

אם הייתי מאמינה כל כולי בגשם
אולי לעולם לא הייתי משקה אף פרח.
אבל מה אם מאמינה אני בטיפות הללו
ואוהבת את הפרח בכל מאודי,
כך שפשוט,
איני יכולה להביט בו,
ולא להשקותו,
ולא לנשקך.
אם העץ העירום, נראה כמו מנורה בלילה. את מעדיפה שיישאר עץ או שיהפוך להיות מנורה פועלת?
אדם שלא אוהב עצים, בהכרח ירצה זאת כמנורה?
אדם שלא אוהב אורות מלאכותיים, בהכרח יבחר שיהיה זה עץ?
האם תבחרי בשביל עצמך, או בשביל אלו שיבואו אחרייך? מה תחשבי עליהם?
תקווי שיהיה להם לב טוב. אך מה אם יהיה רע הוא? האם תתאכזבי? האם תרצי לדעת זאת בכלל?כשהבוקר בא, האור עולה.
כוח האור מאיר אל השבילים שתורם להפריד בינינו כדרך החיים.
כוח החושך- ובחושך הזה, בואי נאהב. בואי נטרוף. בואי נתנשק. ובחושך הזה, היי לי בין זרועותיי, נשקי לי בלחי, לטפי שיערותיי. אחבק כל פיסת עור שבך, כשאגע בה, אדע כי שלך היא.
אין אני רוצה לגעת באף אחת אחרת.
אין אני רוצה שהעץ יהפך למנורה.
ככה, בבוקר, אם כבר הוא מגיע, והשמיים לקראתנו, והאור בפנינו, העץ העירום. הוא שמזכיר לי, שבוקר עכשיו, והלילה עתיד להגיע, והוא יהיה חשוך, אין כל מנורה מאירה. ובחושך הזה, את תבואי לידי.

הכול שבור ורועד. אז אמרת לי באחד הלילות החשוכים יותר מהחושך.
תהיתי לעצמי, אם אמרת זאת כי רעדת בעת הקור החודר החזיר לך מבט אל מבעד למעילי שעטף אותך, רגעים ספורים לפני שעמדנו להיכנס אל החדר המגן שלנו.
כן, הנהנתי ואמרתי. עמדתי עם מכנס קצר וכובע צמר עטף את שיערות הראש אותן את אוהבת ללטף.
יש יותר אנשים עצובים או שמחים בעולם. שאלתני.
יש יותר ירידות או עליות בכבישים. החזרתי לך כתשובה.
תלוי מאיפה את מגיעה, אבל מהעצב אין דרך חזרה. ניצחת אותי בתשובתך. אם כי בינינו אין ניצחונות והפסדים. רק אהבה.
באהבה מנצחים או מפסידים.
מפסידים.
בכל יום הלב שלי מונח אצלך. כל המילים שלי יוצאות עד אלייך. את כל המחשבות ששמרתי לעצמי, עכשיו יותר מתמיד אני רוצה לשתף.
אם זה לעמוד מתחת לגשם, ולדעת שאני בשיחה על מחשבות עם אהובתי, וכל רצונותינו הם שלשנייה יהיה טוב.
כמו אישה בהיריון, שאוכלת בשביל שניים.
פתאום מותר לאכול שתי עוגות מושחתות.
מותר לצעוק לשמיים.
מותר לבכות תמיד. מותר לצחוק בלי סיבה.
מותר לחלוץ נעליים. מותר להתהלך בעירום. להתלבש רחב.
אז, אחרי כל המותרות הללו. יוצא תינוק. אותו כל אישה כמעט יודעת, שתאהב אותו יותר מהכול.
כך מחשבותייך בי.
למה מפסידים אז. רעדת מקור. הרי, הכול רועד ושבור. אז חזרו אל ליבי מילותייך של קודם.
כי בשנייה אחת של שקט, אין אני יכולה שלא לשאול את עצמי, האם אני הטובה לך ביותר. מרוב שאני אוהבת אותך.
מה את ענית לעצמך בשנייה הזאת?
את עטפת אותי בחיבוק וידייך נתנו בי אמון וכיסו את גופי.
נשקתי לך.
אמרתי “ראי, ידיי מלטפות אותך. אני מנשקת אותך, ואז פונה אל השמיים וממהרת להגיד תודה. ממהרת לחשוב על התינוק ההוא. ממהרת לצרוח כאילו אל מולי נוף מדבר ריק. מחכה שאמלא אותו.
ואז אני חושבת, על מה שיש לי להציע לנוף הריק הזה. במה אוכל למלא אותו.
רק באהבתי אלייך. לפתע, זה כל מה שיש לי להציע. מהשמיים, אל האדמה. בוערת אהבתי באש. לא נכנעת היא לגשם.
גם אם דרך העיניים שלך.
לפעמים.
הכול שבור ורועד”.