רוצה לשנות את המדיניות אבל אוהבת את המדינה

זהורית שורק נכחה בעצרת המחאה של הקהילה הגאה ובעצרת המחאה של העדה הדרוזית, ומצאה המון נקודות משותפות בין שתי העצרות, אך גם נקודה אחת שונה ומשמעותית | "אותו מקום, אותו זמן, אותו מסר ואותה כמות אנשים, אבל הרבה הרבה פחות דגלי ישראל"
Picture1

אנחנו גרות ממש סמוך לכיכר רבין, אנחנו מכירות כבר את המראה הקבוע. הרחוב שלנו נחסם לתנועה. אנשים בודדים מתחילים לצעוד על הכביש. הם הופכים לנהר. רעש ההמון נכנס דרך החלון הגדול ומיד לאחריו נאומים.

גם אתמול זה היה כך. רק שהפעם האנשים שהלכו תחת ביתי דיברו ערבית והחזיקו דגל ישראל ביד.

לקח לי זמן עד שהעזתי לגשת לאחדים מהם ולומר להם כמה אני גאה בהם ותומכת במאבק שלהם.  רובם הנהנו ואמרו תודה. שניים מהם פתחו בשיחה איתי ואמרו לי "אנחנו חלק מהמדינה הזו, אני מתגייס בחודש הבא למג"ב והחבר שלי לשב"ס".

משהו במורכבות הזו ריגש אותי, זה היה בהחלט המשך ישיר למסר של ראש העדה הדרוזית שיח' מואפק טריף שאמר בעצרת: אינני אדם פוליטי ואני לא רגיל לנאום בכיכר העיר, אבל אני מדבר כאן הערב כמי שאהבתו לארץ ולמדינה היא מוחלטת וחד משמעית. אהבתי לארץ הזאת ולמדינה היא מוחלטת וחד משמעית… אינני מחפש פופולריות ומה שמנחה אותי זה טובת מדינתי ועדתי. כולנו גאים במדינת ישראל הדמוקרטית והחופשית שכבוד האדם וחירותו הם ערך עליון, ומעולם לא ערערנו על זהותה היהודית של המדינה. הכרנו בערך היהודי שלה עם שוויון מלא לאזרחיה הלא-יהודיים".

עוד בנושא:  הקהילה הגאה דורשת תקציב שווה: ממשלת השינוי - זה הזמן לשנות

או בקיצור אני אוהב את המדינה אבל רוצה לשנות לשנות את המדיניות.

נחזור שבוע קודם
שבוע שעבר – אותו מקום, אותו זמן, אותו מסר ואותה כמות אנשים, אבל הרבה הרבה פחות דגלי ישראל. שבוע קודם התקיימה הפגנה של הקהילה הגאה ודרשה כמו הדרוזים – שוויון.

נואמים מגוונים ורבים עלו על הבמה ודיברו על הצורך ועל הערכים, על כך שאנחנו חלק ממדינת ישראל, אנחנו אזרחים שממלאים את חובנו כלפי החברה הישראלית אך מופלים בחוק. היטיב לתאר זאת חבר שקיבל צו מילואים וכתב: אני לא יודע איך אני עולה על מדי ב' כאשר אני נחשב אזרח סוג ז'.

אז הגישה היא שאנחנו חלק מהפסיפס הישראלי, חלק מהחברה הישראלית, אזרחים מן השורה ומתוקף כל זה אנחנו מבקשים להיות גם שווים בפני החוק.

אליה וקוץ בה או למה אני מקנאה
אתמול בתום העצרת של העדה הדרוזית, 90 אלף המשתתפים עמדו ושרו את ההמנון הלאומי. נצבט לי הלב, וקינאתי. ממש קינאתי. עם כל המורכבות וההתנגדות לחוק הלאום, עם כל זה שמדובר בעדה הדרוזית – העצרת הסתיימה בשירת התקווה.

עוד בנושא:  גריינדר וטינדר לגייז הם לא רק מרחבים מיניים, הם גם מרחבים אלימים

אני חושבת שיש כאן הבנה טובה יותר של נגיעה ברגש של החברה הישראלית והלוואי והקהילה הגאה תשכיל ללמוד מכך ולומר בעצם שירת התקווה, אם אנחנו אומרים שאנחנו חלק מהמדינה שלנו, אז גם התקווה היא שלנו.

מאחלת לעצמי לזכות בכך שאעמוד בשירת התקווה בהפגנה הגאה הבאה.


הכותבת היא פעילת הקהילה הגאה מעל לעשור, ממייסדי הקהילה הדתית הגאה ומועמדת לכנסת ה 20 ברשימת יש עתיד. נשואה ללימור ואמא לבן חייל ובת מדריכה בצופים.

עוד בנושא

תגובות

תגובה אחת

  1. מאור הגב

    נוהגים לומר שלקוח שמתלונן הוא לקוח נאמן שלא יעזוב אלא רוצה לשפר את התנאים.
    רובנו כך. אוהבים בשורה התחתונה את המדינה אך שואפים לתקן ולשפר.
    "
    לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה עד שתפקח את עיניה."

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן