הפרסום על ההחלטה לבטל את מצעד הגאווה בנתיבות בשל האיומים ברצח נגד מארגני האירוע מצער וכואב מאוד. אלימות הופכת לשפה מקובלת בחברה וכולנו צריכים להתנגד לה.
בשנים האחרונות מצעדי הגאווה הפכו להיות נפוצים ברחבי הארץ. בכל שנה יש יותר פעילים ופעילות שמרימים מצעדים מדהימים מהצפון ועד לדרום. בשונה מהעבר, וטוב שכך, המצעדים לא מתקיימים רק בתל אביב ובירושלים. כמי שהיה מבין הפעילים הבולטים והיוזמים הראשיים של מצעד הגאווה הראשון בעיר רחובות, אני יודע עד כמה המגמה הזו מבורכת וחשובה. גאווה מקומית זה חשוב. החלטות רבות מתקבלות ברמה המקומית ואין ספק שמצעדי הגאווה חשובים והמטרה שלהם נעלה.
לפני כמה ימים פנתה אליי ידידה חרדית שמתגוררת בנתיבות וסיפרה לי בדאגה אמיתית על מצעד הגאווה שצפוי להתקיים בעיר. היא סיפרה לי על המתיחות בקהילה החרדית שם ועל החששות מפני “מראות קשים” ופגיעה במסורת. היא סיפרה לי שרבנים חשובים יצאו בקריאה לציבור להגיע ולמחות כנגד המצעד ופנתה אליי בבקשה שאנסה לדבר עם כמה חבר’ה מהקהילה הגאה, שאולי אני מכיר, כדי שיבטלו את המצעד. אמרה לי שהשטח בוער. מובן שהסברתי לה שאני תומך באופן מלא במצעד וניסיתי לברר איתה מדוע קיימת התנגדות כל כך רצינית למצעד בנתיבות.
למעשה אני יודע היטב מדוע קיימת התנגדות כל כך רצינית לקיום המצעד בנתיבות. הרי את רוב גיל ההתבגרות העברתי בבני ברק, שם בין הקודש לחול הבנתי לראשונה שאני הומו, רק בהמשך יצאתי מהארון ומאוחר יותר גם מהחברה החרדית. אני יודע כמה בורות וחוסר ידע יש בחברה החרדית. גדלתי שם. אני יודע כמה היעדר נגישות למשאבים יש שם ועד כמה בתנאים חברתיים וקהילתיים כאלה כל שמועה, כל דעה קיצונית או כל הוראה של רב, מתלקחת כמו אש בשדה קוצים.
הידידה מנתיבות סיפרה לי שהתושבים חוששים לראות “פריצות” (בעגה החרדית הכוונה היא לאנשים בלבוש חשוף, כמו בחוף הים). היא סיפרה לי שכולם חוששים שזה יהיה כמו במצעד הגאווה בתל אביב. הרגעתי אותה ואמרתי לה שזה ייראה במקסימום כמו מחאת הטבעונים ושהיא יכולה להיות רגועה. תיארתי בפניה שככל הנראה יהיו כמה אימהות עם כובע ובקבוק מים, כי חם, ואולי כמה חבר’ה צעירים ונערות שיבואו לתמוך ולפרגן. הסברתי לה שהיא והקהילה החרדית לא חייבים לתמוך במטרת המצעד אבל לפחות שיירגעו קצת. איזו היסטריה. מי שישמע! אחרי כמה ימים היא סיפרה לי שהדברים שלי עזרו לה קצת להרגיע את הרוחות בקהילה שם.
אני יודע כמה בורות וחוסר ידע יש בחברה החרדית, ועד כמה בתנאים חברתיים וקהילתיים כאלה כל שמועה, כל דעה קיצונית או כל הוראה של רב, מתלקחת כמו אש בשדה קוצים
והנה היום אנחנו שומעות על איומים ברצח כנגד המארגנים ועל ביטול האירוע. כמי שיצא מהחברה החרדית אני יודע היטב עד כמה החרדים מפחדים מכל מה ששונה מהם. זה אולי הפחד הכי גדול שמעסיק את החרדים. אבל אני יודע גם שיש בחברה החרדית פתיחות, הכלה ורגישות. אני יודע את זה כי הייתי שם וכי יש לי חברים וחברות משם וכי המשפחה שלי משם.
אני חושב שהאחריות לאחדות, לשיח, לחיבור, היא עלינו, חברי וחברות הקהילה הגאה. אנחנו מגיעות להפיץ אהבה ונתקלות בכזו שנאה. זה נורא!
אני חושב שהאחריות היא עלינו כי אני מכיר את האנשים בנתיבות. הם לא מלאי שנאה כפי שמנסים לצייר אותם. הם בני אדם. כמונו. עם קהילה ומשפחה ודעות וערכים וילדים וכלבים. מדובר באנשים טובים, חמים, מסבירי פנים, נחמדים. אני יכול להישבע לכם. הקיצוניים הם מיעוט! חלקם חיים במחסור ולחלקם אין נגישות מלאה להזדמנויות ולמשאבים חברתיים. אני לא זוכר כרגע מה הדירוג הסוציו-אקונומי של נתיבות אבל אני בטוח שהיא מדורגת איפה שהוא מתחת ל-5. זה לא אומר שהאנשים שם פחות טובים או לא ראויים. זה רק אומר שלרובם אין השכלה אקדמית, שעל חלקם שולטים רבנים וכל מיני קיצוניים, שיש שם ראש עיר שמרני משנת 1998 עד היום ברצף (!) ושהיכולת של התושבים לקבל החלטות ולהשפיע על מציאות החיים שלהם מאוד מצטמצמת בנסיבות האלה. בקיצור: פריפריה. זה קצת חצוף בעיניי להכליל ולקרוא להם לא נאורים או מלאי שנאה. האיומים ברצח מגיעים מקומץ אלים ופוגעני ועל כולנו לגנות אותו!
החברה החרדית מראה סימנים ברורים של פתיחות
לפני מספר חודשים אחותי הקטנה התחתנה. התלבטתי אם ללכת לחתונה החרדית בלי עדי, בן הזוג שלי. בכל זאת, אנחנו כבר 7 שנים ביחד וההורים שלי לא הסכימו לפגוש אותו מעולם. בהתחלה הודעתי שאני לא מגיע אם הם לא פוגשים אותו לפני אבל אז הם לחצו עלי ואמרו שזה חשוב להם. גם עדי ממש דחף אותי ללכת ולכבד אז החלטתי ללכת. כולם מאוד התרגשו לראות אותי בחתונה וגם אני התרגשתי.
ישבתי בחתונה ליד בני הדודים שלי, חרדים שמתגוררים בנתיבות, סיפרתי להם בפתיחות על העבודה שלי ועל עדי. דיברנו על התוכניות שלנו להמשך על ילדים וחתונה והם היו מדהימים ומכילים. למתבונן מן הצד זו הייתה יכולה להיראות התרחשות מוזרה מאוד. אבל באמת שהיה שם אותי, הומו, פעיל חברתי בקהילה הגאה ולצידי גברים חרדים מנתיבות, ולא הייתה שם שום שנאה. באמת. אחד הדודים אפילו אמר שהוא אולי יבוא אלינו עם הילדים כי הם רוצים לפגוש את בעלי החיים שאנחנו מגדלים.
בסוף החתונה אבא עזב הכל וניגש אליי. הוא לחש לי באוזן “תודה ששימחת אותי. תמסור ד”ש לעדי”. לאחר כמה שבועות מהחתונה, בחג פסח האחרון, ההורים הזמינו אותי ואת עדי לארוחת חג בחול המועד ביחד עם האחים והאחיות שלי. זה היה מאוד מרגש. ממש אבל. הם לא פגשו את עדי מעולם. אין לכם מושג עד כמה זה לא מובן מאליו למשפחה חרדית לקבל אותנו. אחר כך אמא כתבה לי שעדי חמוד ואבא אמר שיש לו “נשמה גבוהה” ושהוא רגיש. עדי ביקש מאמא את המתכון של הקציצות ולפני יומיים היא הזמינה אותנו, שוב, לעשות איתם שבת.
למתבונן מן הצד זו הייתה יכולה להיראות התרחשות מוזרה מאוד. אבל הייתי שם, הומו ופעיל חברתי בקהילה הגאה, ולצידי גברים חרדים מנתיבות, ולא הייתה שם שום שנאה. באמת
סבא שלי בן 87 (עד 120) הוא רב חרדי של בית כנסת בנתיבות. הוא פגש אותי ואת עדי ובירך אותנו. אחרי הברכה עדי נישק לו את היד כמו שמקובל ואז סבא אמר לנו שהקדוש ברוך הוא (אלוהים) אוהב את כל הילדים שלו בדיוק כמו שהם ושהוא שמח לראות שאני מאושר ושטוב לי. גם סבתא אמרה והוסיפה שעדי בחור טוב ושהיא שמחה ש”הסתדרתי” בחיים.
במקצועי אני עובד סוציאלי שמטפל בילדים ובני נוער. לפני חודש התקשר אלי אב חרדי שהתעניין בטיפול עבור הבן המתבגר שלו. שיתפתי אותו בשיחת הטלפון הראשונה שאני הומו וגר עם בן הזוג שלי ואמרתי שהקליניקה בבית ושאלתי האם זה מתאים להם (רציתי למנוע אי נעימויות בהמשך). ואז הוא שיתף אותי בגילוי נאות שהוא הגיע אלי לאחר שקרא עלי באינטרנט ודווקא זו הסיבה שבגללה החליט לפנות. הוא סיפר שלדעתו הבן שלו מתמודד עם שאלות סביב הנטייה המינית וחשוב לו שהוא יגיע למישהו שמבין בזה. התרגשתי לדעת שאני הכתובת שהוא הרגיש בנוח לפנות אליה. לאט לאט שינויים מתרחשים גם בחברה החרדית וזה מעודד מאוד.
אתם מבינים? אלו החרדים. אלו דוגמאות מהעולם האמיתי. עכשיו תראו, אני לא מדבר על הקיצוניים. קיצוניים יש בכל מקום. גם אצלנו. ולא אזכיר שמות של אנשים ששמם נקשר בכל מיני פרשיות לאחרונה. אבל השינויים קורים והם צומחים מלמטה בזכות תהליכים משמעותיים. החברה החרדית מראה סימנים ברורים של פתיחות. גם אנחנו צריכות להראות פתיחות מהצד שלנו.
אני מחזק את הפעילים והפעילות בנתיבות וליבי עם הקהילה הגאה בנתיבות, אני מציע את עצמי ועומד לרשותכן, ביחד עם הפורום הלהט”בקי המזרחי – חיה, לקיים מעגלי שיח ודיאלוג לקידום שותפות בין החלקים השונים בקהילה בנתיבות, נוכל לגשר בין העולם החרדי לקהילה הגאה. יש לי חברים וחברות מהקהילה החרדית, תושבי נתיבות, שישמחו להגיע ולקחת חלק בקידום דיאלוג, ערבות הדדית ואחדות. זו העת לאחדות. לא ניתן לאלימות ולשנאה לנצח!
להיות עובד סוציאלי ומטפל רגשי גאה, שמהווה כתובת עבור הורים חרדים שרוצים טיפול רגשי למתבגרים שלהם שיוצאים מהארון, זה חשוב מאוד. לקבל ברכה מסבא שהוא רב חרדי, לקבל נשיקה ומחמאה מסבתא שהיא חרדית ולהיות בקשר עם המשפחה המורחבת שמשתייכת לחברה החרדית ומכבדת אותנו זה משמעותי ולא פשוט בכלל. להגיע עם בן הזוג להורים החרדים שמקבלים אותנו באהבה (ולא בקלות) זה מדהים ומרגש. כל אלו הם תהליכים פוליטיים המשפיעים על המציאות. לגמרי כך. כמעט כמו מצעד הגאווה.
השנה אירוע מצעד הגאווה בוטל בנתיבות בשל האיומים ברצח. אבל אני יודע שכבר צעדתי (ואני עדיין צועד) במצעד הגאווה הפרטי שלי בנתיבות. שום קיצוניות שבעולם לא תוכל להרוס את הטוב הזה. נתיבות היא עיר של אהבה.
הכותב אליאור מור יוסף, הוא עובד סוציאלי, מטפל CBT ומטפל בעזרת בעלי חיים, בעלים של מרכז ההדרכה “הילד הזה – טיפול בשפה משותפת” לטיפול בילדים ובני נוער והדרכת הורים, פעיל חברתי בקהילה הגאה ומוביל את הקהילה “מקצועות הטיפול לקהילה הגאה“.
