שקד ירון | צילום: פיני ירון
עוד לא התחלתי לכתוב וכבר אני מתעצבנת. למה אני בכלל צריכה להוסיף את המילה “אחרת” כדי שזה יהיה ברור שאני לא הולכת לכתוב על שמלות, תינוקות ועקבים? איך קרה שכולנו שלחנו אתמול זה לזו בוואטסאפ סמיילים של רקדנית, אישה לבנה עם שיער חום חלק וארוך, כלה עם הינומה וליפסטיק, מצורפים לברכת “יום האישה הבינלאומי שמח!”
אז באמת למה?
המילה הזו, “נשיות”, מקושרת באופן מאד חזק למכלול של תכונות והתנהגויות. כדי להיות “אישה אמיתית” עלייך להיות עדינה ורגישה, חיננית אפילו, להתלבש בבגדים צמודים שידגישו את גזרת גופך, לראות סדרות דרמה ולחלום על חתונה. לעולם אל תהיי אגרסיבית. אל תנהגי במופקרות. אבל כן תהיי מסתורית. את אלילת המין והתשוקה כלואה בתוך בתולה זכה וטהורה. יוצרת ומחריבה, יפהפייה ומסוכנת, קשה להשגה ובו זמנית מייחלת לנסיך על הסוס הלבן שיבוא וייקח אותה אל עבר השקיעה.
אפילו בקהילה הגאה שכביכול נלחמת במוסכמות המגדריות והמיניות, אפילו אצלנו, פמיות הן “נשיות”, בוצ’ – “גבריות”. למה? ממתי המילים “אישה” ו”נשיות” מנוכסות בהכרח לפן, לק, צבע ורוד ולהתנהגות שהיא, בהיעדר דרך אחרת לתאר את זה, “נשית”, “סיסית” כזו?
הרי היום אנחנו כבר בעידן אחר. זה לא כמו פעם כשלנשים לא הייתה זכות הצבעה, כשמיצוי הפוטנציאל הנשי היה להינשא לגבר טוב וללדת לו ילדים, כשבעלים תבעו את הזכות וחתמו את שמם על יצירות אמנות שנשותיהם יצרו, כשבתו של אב הייתה קניינו הפרטי והייתה זו זכותו לעשות בה כרצונו.
לא.
היום אנחנו כבר הרבה יותר נאורים ומתקדמים מזה. היום המשפט “אישה למטבח” נאמר רק בבדיחות הדעת, היום גם גברים יכולים להיות רגישים, היום יותר ויותר נשים מחליפות “בעלי” ב”אישי”, כי מה זאת אומרת “הוא הבעלים שלי” אני לא מוכנה לזה. היום יש חופש מיני, חופש לאהוב, יש הומואים ולסביות וביסקסואליות וטרנס וקוויר וא-מיניים והרשימה עוד ארוכה, היום מותר ומקובל להתגרש. ולהתחתן שוב. ולהתגרש שוב.
כמה שזה אירוני.
כי עם כל כמה שהתקדמנו, אחד המאפיינים הכי דומיננטיים של נשים בתקופה האחרונה, לדעתי, הוא שקצת קפאנו על השמרים. אנחנו כל כך עסוקות בהשוואה לעבר הרחוק, שאנחנו מצפות בזהב הרבה מהרע שקיים היום, רק כי הוא הרבה פחות רע ממה שהיה קודם. כי “פעם היה הרבה יותר גרוע, תראי כמה התקדמנו”.
יום האישה הבינלאומי יהיה באמת “חג האישה” רק כשגם נשים בוצ’ות, קצוצות שיער, טומבוי, טרנסיות, קרייריסטיות עם ילדים, חקלאיות, לסביות, ביסקסואליות, וכל מי שחושבת על עצמה כאישה – יהיו כלולות במרכז מהותו
עולם שבו נשים צריכות מרגע הולדתן להתכוונן ולחלום על היום שבו יתחתנו וילדו ילדים (“והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה”), עולם שבו ילדות בגיל צעיר יותר ויותר לומדות להוריד שיערות מהרגליים ולהתאפר, עולם שבו נערה שאינה רוצה ללדת ילדים היא כמעט בגדר חילול הקודש, ועולם שבו התגובה להכרזותיה של נערה כזו כמעט באופן גורף יהיו “אל תדאגי, את תגדלי קצת ואז תרצי” או “את תצטערי על זה, השעון מתקתק”, הוא, בעיני, עדיין אינו עולם בו ביכולתנו לחגוג את יום האישה הבינלאומי ללא ההבנה העמוקה של המרחק הרב שעוד נותר לנו לגמוא.
ואני אפילו לא אתחיל לדבר על הטרדות ופגיעות מיניות.
תתעוררו.
יום האישה הבינלאומי יהיה באמת “חג האישה” רק כשגם נשים בוצ’ות, קצוצות שיער, טומבוי, טרנסיות, קרייריסטיות עם ילדים, חקלאיות, לסביות, ביסקסואליות, וכל מי שחושבת על עצמה כאישה – יהיו כלולות במרכז מהותו. הוא יהיה חג כשחצאית ורודה תהיה בגד יוניסקס, וכשהדמות הראשונה שאדמיין כשאחשוב על “מישהי נשית” לא תהיה בהכרח בעלת שיער ארוך, מטופחת, עדינה, לבושה בשמלה, חצאית או בג’ינס צמוד, תינוק בידיה ועוד שני זאטוטים לצידה. הוא יהיה חג כשסקס הטרוסקסואלי בסרטים לא יסתיים כשהגבר, שנמצא מעל כמובן, מגיע לאורגזמה, וכשזוג נשים ילך ברחוב יד ביד בלי שאף אחד ייגש וישאל “מי מביניכן הגבר ומי האישה?”
ואולי בעתיד בכלל לא יהיה כזה יום כי תבניות האישה, הגבר, הנשיות והגבריות כבר לא יהיו קיימות וניצור חברה חדשה ולא ממוגדרת?
באופן אישי, אני משוגעת על שמלות וחולמת מגיל שנתיים להיות נשואה +4 (לשמחתה הרבה של סבתא שלי). אבל למרות שזה כבר בהחלט טבוע בי, אני תוהה לפעמים אם זו באמת אני שרוצה, או שאולי מישהו פעם קדח איזה בור עמוק בתוכי. בור עמוק מספיק בשביל יסודות של בניין, שבו הוא שתל מין דף כזה שמפרט לי בדיוק איך להיות “נשית”, מה אני אמורה לרצות ואפילו מתי. ואולי הוא סתם השאיר אותו פתוח ובכל פעם איזו מורה טפטפה כמה משפטים, חברה מהכיתה הכניסה כמה רעיונות, מישהו מהעבודה שבמבט הבהיר לי שעדיף שאבוא בחולצה מכופתרת ועם איפור. הבור התמלא ואני מילאתי אחר כל הדרישות.
כי אני אישה, ואני אמורה לאהוב שמלות ולאהוב ילדים – כי ככה יאהבו אותי. ובכל זאת מדי פעם מתגנבות מחשבות שתוהות – האם זו באמת מי שאני?
יום האישה הבינלאומי שמח!
