צילום: שחר אפק
ביום חמישי הקרוב, 31 בינואר, תארח “המעבדה”, יוזמה משותפת לקידום אמנות עכשווית מבית רשת ישרוטל ושרון תובל, את התערוכה “מי היא הגברת?”, תערוכת יחיד לשחקן ניב מליחי, יוצר סדרת הרשת “עגילה בשכונה”.
את התערוכה אוצר שרון תובל, והיא מתחברת למחקרו של תובל אודות זהויות המזרח ומיקומם בשיח התרבות בישראל ובאמנות הפלסטית. בתערוכה יוצגו פרקים נבחרים מתוך הסדרה, ראיון פסיכדלי של האוצר שרון תובל עם ניב מליחי, מיצב ארטיפקטים מתוך אובייקטים שמוסרות לו אותן זקנות כמעין אקו לשימור התרבות התימנית.
במסגרת הסדרה “עגילה בשכונה” חוזר מליחי אל שכונת ילדותו, אף הפעם כעגילה, אישה אורבנית, צעירה, פשוטה, בין הפרחה של עופרה חזה לבין דמותה האקסצנטרית של דנה אינטרנשיונל, שמחוברת למסורת ולתרבות התימנית ומתעדת את אחרוני הדור שהגיעו מתימן והתמקמו בשכונת ילדותה, שיכון עלייה בכפר סבא.
עגילה מתארחת אצל נשים מבוגרות, כולן ילידות תימן שהיגרו לאותו שיכון הסמוך לכפר סבא. האירוח מתקיים לרוב במטבח, בחצר האחורית של הבית, בסלון הבית, במתנ”ס השכונתי או סתם בריקוד תימני תוך תיפוף בדרבוקה. מתכוני המטבח התימני וצלילי השירים, הינם מרכיב מרכזי בסדרה, מעין רצון לתעדם לפני מוות מתקרב.
היבט נוסף ולא פחות מרתק בסדרות הוא הפתיחות אותה מגלות כל אותן נשים מבוגרות, כלפי עצם היותה גבר בדמות אישה. כולם, או רובן יודעות שעגילה היא ניב מליחי, הוא חלק מהשיכון, אך הן מתמזגות עם עגילה, ואף פותחות בפניו/בפניה את סגור ליבן. “עגילה בשכונה” בוחנת את מעמדה כגבר גיי, כדראג קווין ואף כניסיון התחלתי של טראנסית, בסביבה שלכאורה אמורה להיות מסורתית ולא מקבלת. רק בפרק אחד ישנו אזכור של היותה גבר, על ידי תמר סובעי, המשווה אותה לדנה אינטרנשיונל ופוחדת כביכול להישאר עמה לבד, כי “היא לא לסבית”. אותו בלבול בין לסבית לבין טרנסית אינו מהווה כלל תנאי לקבלה או לחברות.
ברור הוא כי עצם נוכחותה של המצלמה מקלה על אותה אינטראקציה בין עגילה לבין מארחותיה השונות, נוכח המשחק של עגילה בין מציאות לדמיון, בין תיאטרון למציאות, היכן מתחיל התיאטרון והיכן מסתיים הוא?
שרון תובל, אוצר ומנהל המעבדה, מראיין את ניב מליחי לקראת התערוכה החדשה:
מאין המשיכה שלך לקרבת נשים מבוגרות?
“מאז ומתמיד אהבתי נשים זקנות , הן היו סביבי רוב הזמן. בשכונה כילד הייתי מרותק כשהייתי פוגש אותן יושבות בגינה הציבורית או במרפסות של זו או אחרת. גדלתי בילדותי בבית של סבתא וסבא ז”ל, הסבתות שלי ואמא שלי למעשה היו הדמויות הכי משפיעות בחיי, מינקות עד גיל מאוחר.
אני זוכר את הזקנות יושבות ומתאגדות, וכילד הייתי מתיישב לידן, לא מדבר הרבה, בעיקר הן היו מדברות עם עצמן, שרות יחד, מקללות ומברכות, צוחקות וכעוסות, תמיד לבושות בצורה מאוד מיוחדת וצבעונית, מטפחות ראש על ראשן והמשגר תלוי על האוזן. משגר הוא חבילת צמחים של ריחן +בזיליקום תימני + שאדאב, והוא תפקד כבושם על עורן בשבתות. הייתי יושב איתן ומקשיב להן. לא הייתי צריך לומר הרבה, לא הבנתי אותן. אבל הבנתי תמיד מה מצב רוחן. זוכר את התכשיטים הגדולים, העגילים, השרשראות, הטבעות והצמידים”.
כיצד נולדה עגילה?
“למדתי בבית צבי, ובתחרות במסגרת השנה השניה, ‘עליתי’ על עגילה בשיר ” תנו לי גברים” מתוך ג’קל והייד. ביצעתי את השיר כשאני עם פאה וחולצת בטן. עגילה הגיעה לגמר במסגרת אותה תחרות, והשכבה קיבלה את הנאמבר שלי בצחוק והלם מוחלט. משם הבנתי שהיא תמשיך איתי.
לאחר שהעיפו אותי מבית צבי הייתה תקופה שבה גרתי שוב בכפר סבא ושוב חזרתי לשכונה לתקופה, במהלכה בעיקר הסתובבתי וחשבתי איך אני הולך להיות שחקן? איך אני אשכרה הופך לשחקן. כל החברים שלי המשיכו ללמוד שנה שלישית בבית צבי ועשו הפקות גדולות, ואני יצרתי באותה השנה את עגילה. הייתי הרבה בשכונה, מטייל ברחובות בלילות. פשוט הולך ברגל בלילות ובימים. ופתאום צץ אצלי הרעיון לשלב זקנות עם עגילה. באותה תקופה עדיין לא היה שם לדמות, אבל היא היתה כבר קיימת. אני זוכר שטל, חברה מבית צבי ואני ישבנו ודברנו על הרעיון, והיא אישרה לי שזה ‘מגניב’ ויעבוד, ומשם התחלתי תקופה של יצירה אמיתית”.
צילום: יוגב עמרני
האם אותן נשים מקבלות אותך כאישה? האם הן משחקות את משחק הקבלה? או ששניהם רלוונטיים?
“הזקנות ארחו אותנו בצורה כל כך טבעית ופתוחה, ולא שאלו שאלות, פשוט הרגישו וזרמו. חלקן ידעו שאני גבר, חלקן לא, אבל זה לא שינה דבר מבחינתן”.
אתה מודע לזה שאתה אמצעי לתיעוד אותו דור אחרון של יהדות תימן בשיכון עליה?
“אחד הדברים שחשבתי עליהם כשהתחלנו את הפרויקט הזה של ‘עגילה בשכונה’ הוא שלא אספיק לצלם את כולן, ולא אוכל לתעד את כל הדור היפה הזה. היום קבלתי טלפון מחברה טובה שהודיעה לי שסבתא שלה נפטרה. לסבתא הזו קראו מזל, מזל בעזה. למזלי הצלחנו להספיק לצלם אותה ואת בעלה, שנפטר גם הוא השנה בפרק השני. זה הפרק שאני הכי אוהב בעולם. הפרק הראשון שצילמנו למעשה ומזל היא הראשונה שפגשתי מול המצלמה . אני חושב שבגללה המשכתי, היא הייתה כל כך חמה, אוהבת ונגישה אליי, ודאגה שאקח קופסה של סחוג הביתה, לא שפטה אותי ולא בחנה אותי . היא קיבלה אותי”.
מהם יחסי הכוחות בינך לבין עגילה? היכן מתחילה הדמות והיכן ניב בא לידי ביטוי?
“לפעמים אני פוחד מעגילה. מה היא יכולה לומר, כמה היא יכולה לגדול וכמה אתן לה או היקום ייתן לה לגדול. ככל הנראה שאני אלווה אותה כל הזמן והיא אותי. אני גבר שאוהב גברים בעיקר.אני גבר שעושה את האישה הכי לא עדינה שיש. עגילה היא מראה אנושית מהלכת. אנחנו מאוד שונים ומאוד דומים. עגילה מטופחת וצינית, וגם אנושית וחמה. אני מתחבר למקומות האלה. אני גם מתחבר לפסיכיות הקלה שלה. היא לא צפויה, מעניינת ומרתקת. אני אוהב אותה. עגילה לפעמים היא גם המחסום ביני לבין הכרויות רומנטיות. זה לא מגיע בטוב לכל אחד שנחשף לזה. אני יכול להבין. זה פחות ופחות כבר קורה בזמנים האלה. יש מצב שגם אני הייתי חושב פעמיים אם לצאת עם עצמי. זה די מטורף. ללא ספק. כל עוד אני חי היא תחייה. בין אם תצא למצלמה, ובין אם לוא. היא תישאר שם. היא נוכחת. היא עוזרת לי, במצבי לחץ ופחד, ובעיקר מול עצמי”.
כיצד הוריך מתייחסים אליך ואל עגילה?
“ההורים שלי מאוד אוהבים אותי. הם לא מתים על זה שאני עושה עגילה, אבל אם אני ‘פורח’ הם לא ‘מכבים’ אותי. אבל האמת היא שהם גם לא מפרגנים לגמרי. זה מורכב מדי עבורם. אני די מבין אותם וגם את עצמי, ואנחנו מנסים למצוא נקודות של חיבור יותר מאשר חיתוך. האחייניות שלי מתות עליה. היא הגאווה שלהן. הן בבית ספר דתי. אני חייב להגיד שיש לי חברים תומכים, עוזרים, תורמים ומאמינים בי. זה מאוד מחזק וגורם לי להמשיך, והציפייה של הקהל אדירה ומרגשת כל פעם מחדש”.
מי היא הגברת? | יום ה’, 31.1.19 בשעה 20:00 | המעבדה, הרצל 119, תל אביב
