“מצד אחד שלי אדם ומהצד השני חווה, והנחש מטייל לו באחד הענפים. אבל אני יודעת שאהבה היא לא רק כימיקלים… אני רוצה לגדל בתוכי את התפוח, “פרי האהבה” שיביא אתו את הטעם לחיים”. גילי בסון מנסה להבין מה תפקידה בעולם, והאם היא תצליח לממש את עצמה כאישה גם בלי להביא ילדים
גם השעון הביולוגי שלי מתקתק… כל דקה וכל שנייה הביולוגי מתקתק.
לפעמים הוא נעצר ומצלצל כל כך חזק עד שהוא מעיר אותך משינה. את מביטה בשעון ומיד קופצת לך תזכורת: “לשעון הביולוגי שלך קצב משלו”.
הרבה אומרים שvאהבה היא רצף של כימיקלים במוח שנועד לחשב עבורנו את הפרטנר הביולוגי לזיווג המושלם. הזכר והנקבה נפגשים ויוצרים עוד זכר ועוד נקבה, ולהם עוד זכר ועוד נקבה, וכך הלאה.
פלא הבריאה? אלו שמדברים על האלוהים שלנו יספרו על אדם וחווה. לא ברור אם אלוהים רצה שחווה תכנס להריון, (לפי הנוצרים הוא היה יותר בקטע של מריה), אבל זו הייתה חייבת תפוח כי הנחש אמר לה שזה יעשה לה טוב לעור הפנים. וכך, ברגע שהביס התחלק אצלה במורד הגרון, השאלות התחילו לצוף… האם הוא יאהב אותי בכל מחיר? ומה אם לא אביא לו ילדים?
האחריות על אדם וחווה הייתה גדולה, הוא זכר והיא נקבה ויש להם אנושות שלמה להתחיל. היא לא יכולה עכשיו לשאול את עצמה אם הוא יתקשר מחר בבוקר, או להיעלב אם הוא לא אומר לה תוך כדי שהוא אוהב אותה. המטרה משותפת שלהם הייתה ברורה: הריון.
אבל זהו? זה כל העניין? אין רגש? זה מה שאנחנו? הכל זה רק כימיקלים וחישובים על עובר כמו אצל חיות? למה אנחנו נקראים בני אדם? מה שונה בנו בעצם? רק להתרבות נועדנו?
מסתבר שלא הכל שחור ולבן ולדעתי יש הרבה יותר מ50 גוונים של אפור.
הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה השעון הביולוגי שלי מנסה לתקתק? מהו הצלצול המעורר שלי? מכיוון שביהדות אני אפילו לא אופציה, ניסיתי לבדוק מה דתות אחרות אומרות עלי. מכיוון שבנצרות ובאסלאם קצת קשה לי להאמין (אני באמת לא חושבת שאני השטן עלי אדמות, וגם אם לפעמים ממש רעה, נשבעת לכם שאני לא מתכננת להשמיד את האנושות), הרחקתי לדתות רחוקות יותר.
עד להודו הגעתי כבר והשקט איננו…האם בליבי מסתתר הוא? שם במזרח הרחוק מספרים על המין השלישי – זכר ונקבה בגוף אחד. ‘הנה אני’, חשבתי לעצמי, הנה התשובה!
שם מספרים שהזכר הגבר לפעמים מתבלבל ומפנטז לו על גברים אחרים. והאישה? היא לא מבינה את הגבר ובוכה כשהוא מחפש במקומות אחרים. לפעמים היא גם מחפשת את עצמה ומגיעה למקומות אפלים, וככה לא באים תינוקות לעולם.
אז מסתבר שלמין השלישי יש רגש ופנטזיה וחדווה למין. המטרה של המין השלישי, כך הם אומרים, היא לתת מענה לצרכים של הגבר ואז לאט לאט למצוא לו שידוך מתאים.
ברכה או קללה? שטן או מלאך? חשבתי לעצמי, ושוב חזרתי בשאלה: אבל מה אז? זו המטרה שלי בעולם? להכיר לגבר המשוטט את האהבה שלו? את הזיווג? ומה איתי? אני לא מוכנה לקבל את רוע הגזרה. לא יכול להיות שזה הכל. צריך להסיר את הקללה.
אני לא רוצה להיות אחראית לגורל של מישהו אחר, אני פה בשביל למצוא את האושר שלי. אז עכשיו אני גם אישה וגם נקבה אבל השעון הביולוגי שלי מצלצל להזכיר לי: לא נולדת אדם אבל גם לא חווה, ואני לא מחשיבה את עצמי לנחש, אז אולי עץ הדעת?
כמו בציור המפורסם “אדם וחווה”. מצד אחד שלי אדם ומהצד השני חווה, והנחש מטייל לו באחד הענפים. אבל אני יודעת שאהבה היא לא רק כימיקלים וחישובים שהתת מודע שולח כשהוא רואה זיווג מתאים. אני רוצה לגדל בתוכי את התפוח, “פרי האהבה” שיביא אתו את הטעם לחיים.
יהיה מצחיק לחשוב שאחרי השינוי שעברתי, זה שבעצם השלים אותי, אני אתפשר על נוחות או אחפש “בעל מתאים”. ויהיה טיפשי מצדי לחפש בן זוג לפי השעון הביולוגי של הרגילים. גם אם יש לו נתונים ביולוגים מושלמים, מה שמעניין אותי זו הנפש שלו, היא לא תביא לי ולו ילדים אבל הוא הרי ידע את זה מהרגע הראשון, אז כנראה שגם אצלו החישובים הם אחרים
החיים הם לא גן עדן, וכבר היו כמה בחיי על הקרקע שגרמו לי להבין שהמטרה שלי שונה, ושהתקתוק של השעון הביולוגי שלי נשמע קצת אחרת. אחרי שחשבתי שמצאתי את האחד שנכון לי, ואחרי שבלילה אחד שמעתי צילצול כך חזק ששימש לי כאפה מצלצלת, התעוררתי לחיים שלי.
עכשיו אני האישה שאני ולא חצי חצי. האהבה שלי היא נטו אהבה. איתי לא תוכל להגיד ‘טוב נו… אנחנו לא צעירים ואני רוצה ילדים’. איתי זה כנראה לא יקרה, לפחות לא בדרך של אלו עם שעון ביולוגי מהסוג הרגיל.
ואם עוזבים את הביולוגיה רואים שיש שירים ורגש וכמיהה ומשיכה. חברה סיפרה לי שבהרצאה על פסיכוזה הסבירו שאהבה היא בעצם מצב פסיכוטי שמשבש את ההיגיון התקין. זה טילטל אותי לחלוטין. עד עכשיו חלמתי על זיווג קדוש, גורל כתוב ושעונים מצלצלים, אבל פתאום קיבלתי הסבר איך יתכן שהצלחתי לעבור שינוי מין, להשלים עם מי אני ואפילו להיות מוערכת ולחזק אחרים, אבל נשברתי ברגע שאני והוא הפסקנו לדבר.
אז זהו, אני פסיכופתית?! אין ספק שאם זה מה שאגיד זה ייתן לחם לכל אלו שמראש אומרים שאנשים כמוני הם חולי נפש.
כל מי שסביבי הסביר לי שהזמן יעשה את שלו. ‘את תשכחי ממנו, את תמצאי אחרים, לכי למסיבה, תכירי מישהו אולי תנסי אפילו מישהי, זה הזמן שלך ואת צריכה ליהנות, את לא יכולה לחשוב רק עליו כל הזמן’.
וזה מה שעשיתי, וככה הכרתי וראיתי ושאלתי אצל אחרים, מה הם חושבים ואיך זה אצלם? איפה הם ביחס לדת ואם הם רואים את עצמם רק עם מישהי שיכולה להביא להם ילדים?
גיליתי עולם לא פשוט והרבה אנשים ששואלים את עצמים המון שאלות, שהולכים לכל מיני מסיבות רק כדי לנסות להגיע לרגש שהוא מעבר להסבר הביולוגי, נשים שמנסות כל כך חזק להגיע לסיפוק כדי לשמוע שוב את תקתוק השעון.
הם שואלים כל הרבה שאלות ומתאמצים כל כך לחוות. מביאים ילדים, מתפשרים על נוחות, מוצאים פרנסה ואז שואלים את עצמם: ‘האם זה הכל?’, וכמה אירוני זה חשבתי לעצמי… הרי הם “הרגילים”, הם אלו שאצלם הכל אמור ללכת לפי השעון.
חודש שלא דיברנו גרם לי להבין שאם הגורם הביולוגי זז הצידה מהמשוואה והמרחק ביני לבינו הוריד את המצב הפסיכוטי, (זה שגרם לי לחכות לו על יד הדלת ולעשות עוד הרבה דברים לא הגיוניים), אהבה היא כנראה משהו אחר שקיים אצלי שם בפנים.
אהבה לדעתי היא הדבר הזה שגורם לי להיות אדם טוב יותר בכל המובנים. אין הסבר למה דווקא הוא. זה לא קרה לו עם אף אחת אחרת וזה לא יקרה לי עם אף אחד אחר. פשוט כשאני איתו, אני יכולה להיות שלמה עם עצמי ועם הגוף שלי, אני יכולה להתעסק באלפי דברים, להצליח ולהיכשל, לעמוד ולפעמים ליפול, אבל כשאני איתו אני אדם טוב יותר, אני חושבת טוב יותר ואני מרגישה הרבה יותר.
יהיה מצחיק לחשוב שאחרי השינוי שעברתי, זה שבעצם השלים אותי, אני אתפשר על נוחות או אחפש “בעל מתאים”. ויהיה טיפשי מצדי לחפש בן זוג לפי השעון הביולוגי של הרגילים. גם אם יש לו נתונים ביולוגים מושלמים, מה שמעניין אותי זו הנפש שלו, היא לא תביא לי ולו ילדים אבל הוא הרי ידע את זה מהרגע הראשון, אז כנראה שגם אצלו החישובים הם אחרים.
לא התחתנו ואז התחלנו לשאול את עצמנו שאלות. אנחנו כבר עכשיו ביחד שואלים כל לילה אחד את השנייה, ומחפשים בעצמינו את התשובות. הוא זה שלא ראה בי כמו הרבה אחרים פנטזיה, קינק, פשיט או איך שלא תקראו לזה. אצלו לא הייתי סטייה. הוא זה שדאג כל הזמן לשלומי. וגם הוא מחפש את עצמו בעולם, מקשיב לתיקתוק השעון שלו, וגם אצלו זה מצלצל כשהוא פוגש בי. אני שומעת את זה כשאני שואלת ומציקה לו: “אתה אוהב אותי?”
“ברור שאני אוהב אותך” הוא עונה.
טורים נוספים של גילי בסון:
“לעולם לא אדע איך זה ללדת תינוק אבל בהחלט יודעת איך זה ללדת את עצמי”
