עדן שושני, רוני בן יעקב, נועה פרומרמן, נטע חצרוני, אחינועם גלבפיש, מאי מלר | צילום: אלי כץ
ישנו רגע קסום, שנייה לפני שמתחילה הצגה, שהנשימה נעתקת ואין לך מושג מה יקרה. עם התחושה הזו אני פותח את הצפייה בהצגה “זאבות – רצות על עקבים”.
הקהל מחולק לשתי קבוצות, גברים מול נשים. בינינו באמצע במה לבנה, עליה מוטלת אחת השחקניות, משם אני מתחיל להרגיש כמו הייתי הארנב הלבן בסיחרורו הלאה אל ארץ הפלאות.
ארץ הפלאות שלהן עמוסה, צבעונית, עייפה, נועזת, אירוטית קמעה ובעיקר נוגעת. הראש ובעיקר הלב שלי עמוסים פיסות מידע, אושר, כאב וכל רגש אנושי למעשה שגופי יכול להפיק בזמן נתון מציף אותי. קשה להסביר במילים את חווית הצפייה בהצגה, אבל ניסיתי כך בנגיעות לדבר עם הבמאית והשחקניות על מה שחשתי וראיתי באותו יום על הבמה.
נטע חצרוני | צילום: גיא נחום לוי
נטע חצרוני, במאית ויוצרת ההצגה, מספרת על תהליך היצירה כחוויה חזקה ומטלטלת, היא מספרת על הרצון לחקור גבולות של מגדר, ועל שאלות שהניעו את התהליך: מתי אני לא רוצה להיות אישה? מה הדבר שהופך את הזהות שלי לנשית? הגוף? הנפש? החברה? מה חוסם אותי, ומתי אני מצליחה לפרוץ את גבולות הגדרתי.
“חשוב לי לא להיות משוייכת להגדרה חד מימדית של זהות נשית”, היא מסבירה, “בחברה מסלילה מגדרית, אנחנו מוצאות את עצמנו לרוב שבויות של דימויים משעממים של נשיות, וגם גבריות כמובן. בחברה בה דימוי הפך למנגנון מרכזי בחיינו, תהליכי יצירה יכולים לפרק את המחשבה שלנו על עצמנו וליצור מתוכנו משהו חדש.
ישנן יצירות שבהן המופיעים עובדים רק מהראש, רק מטקסט או אינטלקט, וישנן יצירות שנובעות מאינטואיציה ומהגוף. היצירה הזאת הייתה ניסיון לשלב בין רעיונות ותופעות חברתיות, לבין האישי הפיזי של כל אחת מהיוצרות, וכך ליצור מפגש עם גופן, ההיסטוריה שלהן, הזיכרונות וההווה המשותף. מתוך ההצפה של תכנים הנובעים מחיינו בתהליך החזרות, מיניות נשית, דימוי גוף, ניתוק מהגוף, אובססיות, שיגעון, כאב, חרדה, פחד, צורך לרצות, צורך להיות נאהבת, טראומה והטרדה, כל אחת גילתה וחשפה את סיפורה האישי”.
חשיפת הגוף ביחד עם חשיפת הנפש יוצרת תחושה של חופש רגעי שמתחולל על הבמה. העירום בהצגה נגלה בצורה פשוטה, בלי המטען החברתי שלרוב אנחנו משליכים על עירום נשי.
אחינועם גלבפיש | צילום: עמית סידי, ענבל רז
אחינועם גלבפיש, שחקנית בהצגה, אישה עם נוכחות חזקה ומרשימה על הבמה, 1.75 ( היא תזכיר לנו זאת גם בהצגה), עם מראה של ציור רנסנס, מספרת על הניסיון להבין למה היא לא רוצה להיות אישה.
“היום בדיעבד כשאני הרבה יותר משוחררת, אני מבינה שלהיות אישה זה להיות אדם. החוויה החברתית היא זאת שיוצרת את הפער. תמיד ניסיתי להקטין את האדם שאני, ניסיתי לתפוס כמה שפחות מקום. בתהליך היצירה למדתי לאהוב, לאהוב נשים סביבי ולאהוב את עצמי כאישה.
כשאת ילדה קטנה את בטוחה ששלך הכי מכוער, שאת מכוערת, ואת לבד במערכה, חווה חוויה אישית שיוצרת אשמה ופחד. כשאת נפתחת ומתבגרת את מתחילה להבין את ההקשרים, ההשפעות ואת הדיון. בקיצור, פעם הייתי במקום הרבה יותר בודד, היום אני מבינה שהרבה אנשים מרגישים וחושבים ככה כתוצר של מהלך חברתי”.
נועה פרומרמן | צילום- אביטל פלצ’י פלג
נועה פרומרמן, שחקנית בהצגה, עם מראה שקט ורגוע, הנוכחות שלה על הבמה, בין אם היא מדברת ובין אם היא שותקת עמוסה ומטלטלת.
“אני חוויתי בתהליך היצירה חוויה של ריפוי. לשנו את החומרים, את הרגשות, הכאבים… הייתי חולה פיזית לא מעט במהלך החזרות, מהתהליך עצמו, תהליך עמוק ונפשי שלווה בתחושה של עוצמה גדולה, של נוכחות של נשים בחיים שלי והעזה לחקור.
מה שמאוד הבהיל אותי היה החשיפה הפיזית, היציאה מהארון עם הדברים הפנימיים שלי, עם הפגיעה המינית. בכל פעם שהופעתי הרגשתי שאני עוברת עוד משוכה, במנות קטנות. גם כשהמשפחה שלי הגיעה לראות את ההצגה, כל פעם להחשף מחדש. שלבים בדרך של שיחרור”.
שלוש הנשים המדהימות והמרשימות יושבות מולי, מספרות על ההצגה שבנויה וכתובה מהחיים שלהן, מהחוויות שלהן, מדברות על פטריארכיה, על פמיניזם, על העיוות בתפיסה שלנו מהי נשיות, על העיוות הכולל בתפיסה החברתית, אני יכול להרגיש את המילים מלוות בכאב מצד אחד, ומצד שני מילים מלאות תקווה, שהנה מנשבות רוחות חדשות, רוחות של שינוי.
ואסיים בציטוט מתוך הספר “רצות עם זאבים” של קלריסה פינקולה אסטס (פסיכואנליטיקאית יונגיאנית, חוקרת, מספרת סיפורים ויוצרת).
“האישה הפראית נושאת עימה את אמצעי הריפוי, היא נושאת עימה את כל מה שאישה צריכה להיות ולדעת… היא נושאת עימה סיפורים, חלומות, מילים ושירים, סמנים וסמלים. היא אמצעי ומטרה בעת ובעונה אחת… כשהאישה הפראית היא בעלת בריתנו, מנהיגתנו, מורתנו, אנו רואות לא רק בשתי עיניים, אלא מבעד לעיני האינטואיציה, והן מרובות מאוד…משולות ללילה זרוע כוכבים, אנו מביטות בעולם מבעד לאלף עיניים…”
הצגות קרובות: 5-6 במרץ במרכז הגאה, תל אביב | 9 במרץ בית מזיא לתיאטרון, ירושלים
