כל פעם שאני מתחילה איזשהי עבודה חדשה, או מסגרת חדשה כלשהי, זה דורש לצאת מהארון מחדש.
תמיד מגיע הרגע הזה, אחרי שעוברים את ההכרות השטחית ההתחלתית, שמנסים להיחשף לחיי השני, ומגיעים לשיחות של “אז מי פה נשוי, מי בזוגיות, מי רווק הולל, מישהו פה עם ילדים?”. אני תמיד רואה בשאלות האלה כהרמה להנחתה לדבר על הנטייה המינית שלי.
עם הזמן נהייתי אומנית כיצד להתחמק בשיחות האלה ולתת תשובות מתעתעות. הכי נפוץ אצלי, מאחר ואני רווקה, זה לענות “עדיין לא מצאתי אהבה” ולהתחמק מלהגיד שהאהבה בה אני חפצה היא של אישה. בסוף זה כמובן יוצא ממני, אבל לא בשיחות הראשונות, תמיד לוקח לי טיפה זמן.
ניסיתי להבין למה אני ככה. אני באמת לא מתביישת במי שאני. אני גם לרוב דואגת להיות בסביבה חיובית ומקבלת, שאני יודעת שככזו, יציאה מהארון לא תהיה בה עניין גדול.
מה אני עושה אם לא בא לי להיות שליחה? אם לא בא לי לייצג קהילה, אלא לייצג רק את עצמי? האם יש דרך לצאת מהארון בלי להרגיש שאני חייבת לשאת בדגל?
אז אחרי שחשבתי על זה לעומק. קלטתי שההתחמקות שלי מלדבר על זה היא חוסר רצון להתמודד עם כל השאלות שנלוות ליציאה מהארון. כל השאלות שגורמות לי להרגיש כמושא למחקר אנתרופולוגי.
יש את השאלות של ההתחלה, שאת מספרת לראשונה: “היית פעם בזוגיות עם גבר? ההורים שלך יודעים? את מתכננת להביא ילדים בעתיד? איך? לאמץ? הפרייה?”. יש את השאלות שנשאלות באוויר אחרי שאת מספיק זמן בחוץ, שהם כבר רואים בך כמייצגת הקהילה, נושאת את הדגל: “את הולכת למצעד? מה דעתך עליו? את לא חושבת שהוא קצת בעייתי?” או שאלות צהובות שמתייחסות אלי כאילו אני עיתון רכילות של הקהילה הגאה: “תגידי זה נכון שהזמרת הזו.. היא לסבית בארון?” ושלא נדבר על שאלות שקשורות לחיי הזוגיות הלסבית, שאמנע מלהיכנס אליהן מרוב שהן שחוקות.
בקיצור, אני עייפה. הלוואי שנהיה בחברה שאת אומרת פשוט שאת לסבית ואומרים “הא סבבה”. אבל כרגע גם בסביבות הכי פתוחות ומקבלות, כל יציאה בסביבה סטרייטית מלווה בכל השאלות האלו, שאני חושבת שזה חשוב לענות עליהן כדי להפסיק את הבורות .זו אפילו שליחות.
אבל מה אני עושה אם לא בא לי להיות שליחה? אם לא בא לי לייצג קהילה, אלא לייצג רק את עצמי? האם יש דרך לצאת מהארון בלי להרגיש שאני חייבת לשאת בדגל? כי אחרת… למה לי לספר בכלל?
הכותבת עובדת בחברת siteit לקידום עסקים באינטרנט ומנהלת את אתר האינטרנט www.eway.co.il
