אני ניר, בן 18, גר בקיבוץ בעמק חפר והתחלתי לשים לק.
כשקוראים את המשפט הזה הוא לא מעורר פרובוקציה מיוחדת, אבל כשרואים את זה…
אחרי חודש עם ציפורניים צבועות וארוכות, הגיע הזמן להוציא את האצטון והגוזז, ואולי גם ללמוד משהו מהחוויה הזו.
פעם ראשונה ששמתי לק הייתה לפני כחודש במצעד הגאווה בתל אביב (זה פשוט השתלב נורא יפה עם האאוטפיט שלי באותו יום). חשבתי שזה יפה ולכן המשכתי לשים את זה. שמתי לב שאימצתי לעצמי מניירה של נגיעה בסנטר עם האצבעות, כאילו להדגיש בפני הסביבה שיש לי לק.
כשהלכתי עם הלק לחדר כושר המאמן שלי חשב שהוא לא רואה טוב, ואז הוא ניסה להסביר לעצמו את התופעה הזו: “מה שיעמם לך בשיעור אז צבעת את הציפורניים?”.
“לא”, עניתי, “שמתי לק כי אני אוהב את זה”.
“אה, זה טיפקס נכון?”
“לא, לא, זה לק.”
הוא לא תפס את זה. הרי זה לא הגיוני, למה שגבר (ועוד אחד כזה ‘גברי’ שמתאמן) ישים לק?
אחרי שבוע החלפתי לשחור. בכלל לא אני! ישר רציתי להוריד אותו, אבל עקב עצלנותי הוא נשאר. נכנסתי למוד יותר כועס, יותר מרדני. אפילו התחלתי לשמוע קצת מטאל. הצבע של הלק השפיע לי על ההרגשה ובעיקר הוא הביא לי המון ביטחון. הרגשתי גאווה בעצמי, הרגשה של שונות שמהוללת. הרגשתי שהלק מאותת לאנשים ברחוב “הומו לפנייך”, ונהניתי מזה!
אני עובד בחנות בגדים. לפני ששמתי לק, כשלקוחות היו מתלבטות מה לקנות, הן היו שואלות את המוכרת הבת. אחרי ששמתי לק, הן לגמרי מקשיבות לטעם שלי. האם זה הבטחון שפתאום הקנה לי יותר כריזמה או שפשוט התאמתי לסטריאוטיפ ההומו הסטייליסט שמבין באופנה?
היו לקוחות שאמרו לי שאני “מהמם ואמיץ”, והיו לקוחות שממש התאמצו לא להגיב לזה, וגם זו דרך להגיב – ‘אני חושב שזה יפה אבל אני לא מהחברה ההטרו-נורמטיבית השמרנית אז אני לא אגיד לך כלום כי אני רוצה לנרמל את זה אוקיי?!’
במיוחד אהבתי תגובות של ילדים קטנים. להם אין פילטרים. הם לא הביעו דעה, פשוט ציינו את העובדה כי “לבן הזה יש לק!!!!!!!!! אמא תראי יש לו לק!!!!!!” ולראות את האמהות שלהן מנסות להשתיק אותם בשביל שינהגו לפי הקודים החברתיים זה קורע מצחוק.
הגיע ליל שישי, ואיתו הארוחה המשפחתית סביב השולחן, והשיחה עם המשפחה שתמיד מעלה דברים מעניינים. אחי הקטן בן ה-9 אמר: “ניר שם לק! ניר שם לק! ראיתם שניר התחיל לשים לק?”
*צרצרים*.
רציתי לראות לאן זה מתקדם, ושאלתי: “שמתם לב לזה?” והם ענו בהשפלת מבט: “כן… ראינו…”
אחי הקטן: “זה בושה! יא מוזר! זה מכוער!”.
“גם לאמא שלך אתה אומר שזה מכוער?” שאלתי אותו.
“לא כי היא בת אז לא אכפת לי. אבל אתה לא בת! זה בכלל לא גברי!”
לא וויתרתי על ההזמנות לחנך אותו. “דווקא זה שאני עושה מה שאני אוהב ולא אכפת לי מה אומרים אז זה הכי גברי” (אני יודע, אני יודע, מגדר זו הבנייה חברתית. אבל רציתי להסביר לו בשפה שלו)
בכל אופן, הרגשתי שעשיתי הסברה מעולה! הייתי שגריר טוב ועוד בקרב משפחתי, שזה בכלל מעולה.
הצבע של הלק השפיע לי על ההרגשה ובעיקר הביא לי המון ביטחון. הרגשתי גאווה בעצמי, הרגשה של שונות שמהוללת. הרגשתי שהלק מאותת לאנשים ברחוב “הומו לפנייך”, ונהניתי מזה!
אבל אז הגיע יום חמישי בלילה, כשחיכיתי לאוטובוס שייקח אותי מנתניה לקיבוץ. ונכון שאמרתי שאני אוהב את התגובות לזה, אבל לא הייתי מוכן למה שקרה.
איזה איש אחד גדול ומבוגר ממני, התקרב אליי יותר מדי. זזתי והוא המשיך להתקרב. הסתכלתי עליו וחיכיתי להסבר, והוא אמר “אתה בחור או בחורה?”.
“זה לא עניינך”, עניתי לו.
“נו תענה אתה בחור או בחורה?”
ושוב עניתי “זה לא עניינך, אני לא עונה לך”.
“הבנתי מה אתה! אתה הומו!”
ואז אישה אחת צעקה “אל תעליב אותו!”, והמשיכה: “הוא פריק! אתה פריק נכון?”
הכנסתי את ידיי לכיסים. באותו רגע מקור הגאווה שלי הפך למשהו שהתביישתי בו. לא הייתי מוכן לכזו תגובה ולא הצלחתי לחשוב מה לענות. שיגיע כבר האוטובוס! האישה תפסה לי את היד ומשכה אותה אליה “מי שעשתה לך את זה עשתה מכוער”. שניהם צחקו והאיש המבוגר הוסיף “איזה פטיש מוזר! חבל שאתה הולך נגד הזרם”.
האוטובוס הגיע ועליתי עליו. לקחו לי כמה דקות להתנער מזה. היי, מה שבאמת מפתיע זה שהוא מכיר את המילה ‘פטיש’. האוטובוס היה מלא חוץ ממושב אחד והתיישבתי בו. בתחנה אחריי עלתה אישה מבוגרת. קמתי בשבילה, היא הודתה לי, אבל אז כשהיא שמה לב שיש לי לק, היא נענעה את ראשה וצקצקה: “איש כמוך יכול היה להשיג הרבה בחורות”.
ugh. וכמה שהצבע השחור מתאים להרגשה שלי עכשיו.
אבל היום קרה משהו שריגש אותי. בחדר כושר המאמן שלי התעניין בלק. מה שעניין אותי היה לראות את השינוי שחל בו, אחרי שבפעם הראשונה זה היה לו מוזר וקצת הרתיע אותו. זה פשוט מרתק להבחין בתהליך הזה שקורה בסביבה. כי בפעם הבאה הוא אפילו ייתן לי גב.
וזה נכון גם לאחי הקטן, שכשבא אליו חבר מהכיתה, שבהתחלה צחק מזה, אחי הסביר לו, ואחר כך החבר הזה אפילו מרח לי לק בעצמו. תראו מה זה, הקטנצ’יק הזה שגריר יותר טוב ממני. הוא פשוט היה צריך קצת זמן. ואני רוצה לחשוב שזה נכון גם לאנשים ההם מתחנת האוטובוס.
אז תחשבו איך אתם יכולים להיות שגרירים. בין אם זה לשים לק או לתלות דגל או לדבר על הנושא עם הסביבה שלכם.
שבוע הבא עם ליפסטיק 😉
