ענבל קצף
אני בת 42, חיה ועובדת ב-14 השנים האחרונות בתל אביב; מזדהה כלסבית וכפמיניסטית; מתנדבת בארגון חוש״ן בעשר השנים האחרונות; מגדלת עם זוגתי 3 ילדים בגילאי גן ובית ספר.
עד כאן המידע היבש. עכשיו קצת צבע.
בכל רשימה תמיד אכתוב קודם כל “”פמיניסטית” ואחר כך “הורה” או “אקטיביסיטית” או “שמאלנית”.
אני מתמודדת עם דילמות בזהות המגדרית שלי כבר כמה שנים, בינתיים מזדהה כבוץ׳ ושמחה כשלפעמים פונים אליי בטעות בזכר; ההורות שלי גורמת לי להבין שללב שלי אין גבולות אבל ליכולת להישאר שלווה לגמרי כן; קשה לי עם טקסים כמעט מכל הסוגים, מימי זכרון ועד מסיבות חנוכה; העברתי במסגרת חוש””ן עשרות פעילויות של סיפור אישי בתיכונים ולקהלים נוספים שכמה מהן צרובות לי עד היום, הנחיתי חמישה סמינרי הכשרה תובעניים ומרגשים וישבתי במהלך חמש שנים באינספור שעות של דיונים סוערים בדירקטוריון על כמעט כל סוגיה אפשרית;
אני בקושי מטר-ששים-וארבע אבל אוהבת לשחק כדורסל ומחייכת על היותי סטריאוטיפ מהלך; אני משאירה את האינבוקס על אפס כל יום ולפעמים זה מרגיש כאילו יש 28 שעות ביממה שלי מרוב דברים שהספקתי; אני שמחה לשבת בכל ערב על בירה וסיגריה, ותמיד אומרת את האמת בפנים.
סדרי העדיפויות שלי ברורים ועקביים – גם בתוך הקהילה וגם בחברה בכלל – אני מאמינה שהמשאבים שלנו צריכים ללכת קודם כל למי שצריכה יותר, למי שקולה פחות נשמע עד כה, שהמנגנונים הקיימים לא מיטיבים עמה – שיש עליי אחריות לפעול וליזום על מנת לקדם מטרה זו.
עבורי אישית זה אומר קודם כל הקהילה הטרנסג׳נדרית – להקשיב להן ולוודא שהן שם. זה אומר תמיד – בכל פורום, קמפיין, פגישה, התאספות או רעיון – להתעקש על קולות ותכנים וייצוג ונראות נשית, לא משנה באיזו צורה היא תבוא. זה אומר לא לשכוח שאיננו היחידים כאן שנרדפים בגלל השונות שלנו.
אני מאמינה בכך שגיוון ושונות הן עוצמות, ושהעתיד שלנו טמון באפשרות שלנו לחגוג את השונות הזו במקום ליישר אותה.
ומעל הכל אני מאמינה בסולידריות – גם כדרך להתעצם ולאסוף בה כוחות נוספים למאבק, ובעיקר כבסיס מוסרי וערכי לכל פעולה.
אני רוצה להביא את הכוחות, האנרגיה והניסיון שיש לי כדי לפלס דרך ולעשות מקום עבור כולן, גם מי שלא מצליחה בעצמה. אקשיב לכן ואעשה הכל כדי שקולכן ישמע.
