“אני לא זוכר הרבה דברים טובים מתקופת הילדות או מההתבגרות. אני זוכר הרבה רע. אני זוכר תקופה חשוכה. אני זוכר שכולם צחקו עלי בלי הפסקה “הומו” “הומו” “הומו”. אתה חייב להבין משהו, כילד מאוד אהבתי להיות עם הבנות. הן היו הכי מעניינות בעיני. עם הבנים באמת שפשוט לא היה כזה מעניין. היו כמה, ולימים גיליתי שהם גם כמוני. הומואים. לא הבנתי איך החבר הכי טוב שלי נהנה לרקוד ולשיר איתי ‘ספייס גירלז’ ולימים ‘המורדים’ בעוד ששאר הבנים עסוקים בלעשות משהו מטופש למישהו מסכן.
אני זוכר כמה קשה היה לבנות. כמה הציקו להן, כמה אמרו והעירו להן. על סתם, שטויות. אל תתלבשי ככה ואל תעשי ככה. הראשונה שספרתי לה שאני הומו באמת הייתה חברה מאוד טובה שלי. התקרבנו כי היא סיפרה לי שאבא שלה מרביץ לה. ואמרתי לה “גם אבא שלי מרביץ לי”. מצאנו אחת את השני בתוך הסיוט הזה. שנינו באנו מבית של עולים מברית המועצות, גידלו אותנו שאסור לספר שום דבר שקורה, כביסה מלוכלכת משאירים בבית. אבל היא סיפרה, אז סיפרתי לה גם. וזכיתי לקבל חיבוק. ישבנו הרבה זמן מחובקים ובכינו הרבה. היינו אז בני 13. הבנו שלהורים שלנו קשה פה. וגם לנו היה קשה. הלכתי לאבא שלי באותו יום וחשבתי להביא לו חיבוק, כמו שהחיבוק של חברה שלי עזר לי. אבא לא רצה את החיבוק, הוא רצה להמשיך לראות טלוויזיה. גם היא ניסתה לחבק את אבא שלה, אבל אבא שלה אמר לה שכשהיא תביא ציונים טובים הביתה היא תקבל חיבוק. עצוב נכון? אבא שלי אפילו לא הסתכל לי בעיניים, הוא התבייש.
אני זוכר כשאבא שלי תפס אותי רואה פורנו של הומואים. כן, האינטרנט כבר בדיוק עבר לשלב שבו אתה לא צריך לחבר את הכבל ולחסום את הטלפון, זה יודע לעבוד ביחד- אלוהים ברא שתי כניסות לאותו החור בקיר. וואהו. בין ה- ICQ לצ’אט של נענע בחדר של ההומואים, נכנסתי לראות איך בנים עושים סקס. כבר ידעתי לאן להיכנס, עשיתי את זה הרבה שנים.
אני מביט מרוגש על המסך יודע שהדלת סגורה. פתאום אני שומע נשימות כבדות מאחורי, ורואה את השתקפותו של אבי במסך המחשב. מיד מזערתי את חלון האתר. והסתובבתי אליו עם ראש מורכן. ידעתי בתוכי שאני עומד למות ואולי הראש המורכן יעזור לי כמו שזה עוזר לכלבה המשפחתית שלנו לא לחטוף מכות. אבא שאל “מה זה?”. “כלום” מה אני יענה לו? אני בן 13. אבא הביט בי ארוכות בדממה עם עיניים אדומות מכעס. “הייתי סקרן פשוט, מישהו שלח קישור” אף אחד לא שלח קישור אבל אולי בגלל שהוא לא יודע מה זה קישור הוא יקל עלי. אבא יצא מהחדר וטרק את הדלת. הדבר הנכון לעשות היה להישאר בחדר. אבל מה הטעם בלהישאר בתוך חדר סגור מת מפחד מהלא נודע- מתי תפתח הדלת? מה יקרה כשהיא תפתח? זה כמו שאתה עומד בתוך שטח לחימה, מבין שהשקט הזה הוא הדבר הכי נורא שקרה לך, כי אתה פשוט לא יודע איך אתה עומד למות עכשיו. חוסר וודאות זה דבר נוראי. אז יצאתי החוצה. העדפתי להביט למוות בעיניים. וחבל שאז עוד לא הייתי בצבא, אולי הייתי מציל את עצמי מהטילים ששוגרו אלי בתצורת בקבוקי שתיה מזכוכית, שלט טלוויזיה (של פעם, זה היה גדול וכבד), הצוואר שלי הוצמד לקיר עם יד גדולה שמרימה אותי לאט והדבר היחידי שעזר לי לצאת מזה בחיים זה הפרצוף התמים של אחי הקטן שיצא להביט מה כל המהומה. הוא הגן עלי. הוא רץ להגנתי כמו תמיד. אבל הוא עוד קטן ולא מגיע לו לחטוף את מה שאני חטפתי על לא אבל בכפו. אז הגנתי עליו גם כן. ואני חושב שמה שגרם לאבא שלי להשתגע יותר מהכל באותו הערב, זה ששנינו עשינו יד אחת נגדו.
כילד גדלתי בתוך כאב אחד רצוף וארוך. אתה בטח תוהה איפה אמא שלי הייתה? בעבודה, בלימודים, היא הייתה עסוקה. פה כל הבעיה מלכתחילה. הרי במציאות הדבילית שאנחנו חיים בה, היה ועדיין, מצופה שהגבר יביא את הכסף הביתה. אבל הגבר הוא נער אבוד שרמסו לו את כל החלומות. והאישה, כפי שמגדלים בנות, הייתה חזקה ועמידה בזמן שחטפה בעצמה. עבדה קשה כדי שלכולנו יהיה מה לאכול ועתיד לשאוף אליו. ברור שאני קצת כועס עליה. ברור שבא לי להגיד לה איך הפקרת אותי? אבל היא לא. היא באמת נלחמה. בזכותה הגענו לאן שהגענו היום”/
מתוך הספר כלב, דוב וסודה’, רומן להט”בי מאת סטיבן בלונורביץ’. לרכישת הספר באמצעות פרויקט ההדסטארט
