יש תרבות להט"בית ישראלית והיא קיימת כבר 70 שנה

רוני קופרמן ביקרה בתערוכת "להיות קוויר זה להיות ארכיאולוג" המוצגת במרכז הגאה, ובוחנת כיצד נוצרת היסטוריה להט"בית ומה מרכזי יותר- האירועים או הא.נשים שעשו אותם?
תערוכה
צילום: ארי שן

מתוך מיצג בפתיחת התערוכה: "אנו חיים בעולם שלימד אותנו להיות בודדות. למחוק את עצמנו. לקחת את הזהות שלנו ולא לפתח, לחוות אותה במלואה ולחקור אותה, אלא להסתיר אותה. לשתוק. לשקר. להדחיק. לקיומה של היסטוריה קווירית אין הצדקה בעולם כזה". (אין הצדקה עד כדי כך שהאוטוקורקט של המחשב שלי לא מזהה את המילה קוויר).

מאחר ואין הווה, אין צורך שיהיה עבר. האומנם? האם העבר שלנו נותן לגיטימציה לקיום העכשוי, או, אולי, אנחנו לא זקוקות ללגיטימציה הזו כלל? האם רק מתוך האמונה ש"מה שהיה הוא שיהיה" מתאפשר הקיום שלנו היום והוא שנותן לנו תוקף?

לפני כשבועיים ביקרתי בתערוכה "להיות קוויר זה להיות ארכיאולוג" המוצגת במרכז הגאה. את התערוכה אצרו בני שירות מהגרעין של איגי, חמישה צעירים וצעירות שהפכו את החדרים הריקים של המרכז הגאה למלאים בתוכן להט"בי, בנראות אסתטית מרשימה ובמיצגי אומנות מרהיבים (שהן יצרו בעצמן!) ויש לה נרטיב ברור- יש תרבות להט"בית, ולא רק שהיא חיה ובועטת בכאן ועכשיו, היא קיימת כבר 70 שנה. איך מדברות על היסטוריה בכלל? כיצד היא נוצרת? מי מחליטה מה יהיה במרכז תקופה מסוימת, מה חשוב ומה שולי? ובקריאה שלי את התערוכה, השאלה המרכזית שהתוותה את היווצרותה היא מה מרכזי יותר- האירועים או הא.נשים?

מהומות סטונוול היו לאחד מהאירועים המשמעותיים בחיי הקהילה הגאה בארה"ב, אך כמה אנחנו יודעות על אותה קבוצת מפגיניםות שהחליטו להתקומם כנגד המשטר? מעט מידי. האם האירוע הפך להיות גדול יותר מהפרסונות שהפכו אותו לכזה? התשובה היא, לצערי, כן. דרך הפרסונות המרכזיות בתרבות אנחנו מחוללות שינוי. התרבות היא אנושית, היא מורכבת מבני אדם שמכוננים אותה. והתערוכה היא מעין מיצג ביוגרפי המתאר כיצד אותן פרסונות, מתוך חווית החיים שלהן, חוללו שינוי בתרבות ההטרו-נורמטיבית. נראה כי האמירה "האישי הוא הפוליטי" מקבלת כאן הצעה להיפוך; הפוליטי הוא גם אישי מאוד.

עוד בנושא:  מצעד ואירועי הגאווה 2021 בתל אביב-יפו יוצאים לדרך

רינה נתן היא המוצגת הראשונה בתערוכה. אישה טרנסית משכילה, אומנית, שעלתה לארץ ישראל ב-1946, וכולנו יכולות לדמיין לאיזו קבלת פנים זכתה בקיבוץ מעגן מיכאל. המלחמה שלה לטרנספורמציה פיזית היא דבר שלא יסולא בפז, ואין בי היכולת כסיסג'נדרית להבין את החוויה היומיומית הזו. אני רק יכולה לשער כי דיספוריה מגדרית היא מצב בלתי אפשרי שמערער את כל הנחות היסוד עליו מושתת "האני", ועד שאין חיבור בין הגוף לנפש אין מרגוע למאבק הפנימי. מאבקה החיצוני הוביל אותה לשימוש באמצעים קיצוניים, היא פגעה בגופה כך שנשקפה סכנה ממשית לחייה, וכשלא נותרה ברירה נותחה והפכה לטרנסית הראשונה בישראל שעוברת ניתוח לשינוי איבר המין, מרצונה. התעקשותה על זהות נשית הפכה את מציאות חייה לבלתי אפשרית. היא הודרה מכל מרחב אליו הגיעה על אף כישרונותיה הרבים ומוסר העבודה שלה, היא זכתה ליחס משפיל ומזלזל מרשויות החוק, האיזכורים לה בעיתונות היו מחפיצים ולא מכבדים. ובעיקר נדמה כי נמחקה הווייתה הכללית וצומצמה לכדי ישות שהמהות שלה הוא הפרפורמנס שלה; אין בה עוד דבר מלבד היותה טרנסית. אך האם פרפורמנס הוא מה שמייחד קיום קווירי?

התרבות היא אנושית, היא מורכבת מבני אדם שמכוננים אותה. והתערוכה היא מעין מיצג ביוגרפי המתאר כיצד אותן פרסונות, מתוך חווית החיים שלהן, חוללו שינוי בתרבות ההטרו-נורמטיבית

קשה לספק הגדרה של המונח "קוויר", מאחר שבמידה רבה זה מונח שמתפקד באופנים שונים בהקשרים שונים ושגבולותיו הסמנטיים הם עמומים במתכוון. במקור, קוויר היה (ועודנו) כינוי גנאי שמתייחס ללהט"בים. ניכוסו ככינוי עצמי חיובי מבטא לא רק עמדה של אישור וגאווה אלא גם עמדה של התרסה כלפי הנורמה המינית והמגדרית והתנגדות לרעיון הנורמליות בכלל. מושג הזהות הקווירית הוא בעייתי, משום שביסוד הרעיון הקווירי עומד הערעור על עצם התפיסה של זהות אחידה וקבועה. לזהות קווירית אין גבולות ברורים, מה שמאפיין אותה הוא בעיקר ערעור על הסדר מין-מגדר-מיניות, וכל אלו שרואים עצמם מערערים על סדר זה יכולים להזדהות כ"קוויר".

עוד בנושא:  וואחאד פה | לירון בן שמעון

אם יורשה לי, אני אציע שהתנגדות היא התוכן המרכזי של ההוויה הקווירית. במרכז הרעיון עומד ערעור על התפיסה של "טבעיות" והמהלך הקווירי משמעו ערעור והפרה של הסדר מין-מיניות-מגדר ושל טבעיותו המדומה.

ההתנגדות של רינה נתן היא המרכז של הסיפור בעיני; ההתנגדות שלה בכל זירות חייה נוכחת, גם ממרחק של 70 שנה. הניצחון שלה את המערכת, על עף המחירים הכבדים שנאלצה לשלם, היא הסיפור אחד שמגלם תרבות קווירית שלמה. ההכרח שהיא העמידה, היעדר הפשרה על זהותה אל מול הממסד שניסה למשטר אותה ולדכא אותה; היא-היא עצמה "קריאת התיגר" על הסדר החברתי הקיים. אינני יודעת אילו דמויות הקיפו את רינה בחייה, מי נתן לה השראה, מי עזר לה לגלות את הכוחות בעצמה, מי היה שם להגיד לה שהיא בסדר גמור, זה העולם דפוק. בעיני רינה היא חלוצה. היא לא נזקקה להיסטוריה כד לתקף את זהותה, הלגיטימיות שלה נולדה מתוך עצמה ולמען עצמה. היא לא נלחמה את מלחמותיה למען קהילה שלמה, היא יצאה למאבק פרטי, מתוך ההבנה כי היא ראויה, גם אם היא שונה, ליחס מכבד. לא מכורך מציאות עכשוית, לא מתוך המודרניות, לא מתוך "קבלת האחר", לא מתוקף כך-נולדנו-ואין-לנו-אפשרות-אחרת. מתוך ההבנה שהיא בת-אדם, וזכותה לבחור להיות מי שהיא רוצה, גם אם היא מערערת על הנחות יסוד מדומיינות של התרבות השלטת.

עוד בנושא

תגובות

השארת תגובה

אתר אחד לכל ההומואים הלסביות הביסקסואלים הטרנס* הקווירים הביסקסואליות הא-מיניים הלהט"ב הפאן-פולי

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן