צילום : ערן אבן
מי מאיתנו לא חשב פעם על להביא ילד? בין אם החלטנו שלא ובין אם החלטנו שכן, בין אם עשינו ילד ובין אם לא עשינו ילד, בין אם התעסקנו בזה רק דקה ובין אם היינו בכמה סבבי טיפולים או בהליך פונדקאות או הורות משותפת – עצם המחשבה הזו, אם להביא ילד או לא להביא ילד – בוודאי חלפה במוחנו מתישהו במהלך החיים.
גם בהצגה "ילד", הילד הזה הוא מחשבה. הוא חלום. הוא רעיון. ואולי הילד נולד ואולי הוא לא נולד. אולי הוא גדל ואולי הוא לא גדל. אולי הוא קיים ואולי הוא איננו.
במרחב מוגן וסגור מפני העולם, גידל גבר גיי אחד ילד אמיתי או דמיוני אחד, שנעלם באופן מסתורי ביום הולדתו ה-18. עכשיו הילד חזר במפתיע והם נפגשים שוב. המפגש הזה מאלץ את שניהם להכיר מחדש זה את זה, דרך רצף שנע בין תקופת הילדות לבגרות, של זכרונות מצחיקים וכואבים.
האב מספר לילד על איך זה היה לגדל אותו ולחיות איתו עד שנעלם. אך האם הוא באמת גידל אותו וחי איתו? או שכל זה לא באמת קרה במציאות?
זה נשמע מעניין – וזה אכן מעניין. כי זה לא באמת חשוב אם הילד הזה מציאותי או דמיוני. מה שעומד במרכז ההצגה "ילד" הוא חלום ההורות ושברו. זוהי הצגה שעוסקת בעצם ההשתוקקות לילד, בעצם הרצון להיות אבא, ובעצם ההחלטה או אי ההחלטה להביא או לא להביא ילד.
ומה שעוד הופך את זה למעניין זה המשחק המצוין של תומר נהיר פטלוק בתור האבא, ושל אמיר בנאי המקסים בתור הילד. שניהם הופכים את המחזה הזה, שהוא עיבוד לספרו המורכב עוד יותר של עמרי חורש – להצגה מעוררת מחשבה, גם אם היא לא מושלמת ולא מספיק מפותחת.
אפשר היה לדעתי להגיע כאן למקומות עמוקים יותר, אך גם כפי שהיא עכשיו, היא עדיין מעניינת. וכמובן – לצמצם ספר מורכב להצגה זה בהכרח אומר – לצמצם. אז כן, זה יצא קצת פשטני לפעמים, אך כאמור זה עדיין מעניין.
צילום: ערן אבן
תרצו או לא תרצו, אי אפשר להתעלם כאן מהביוגרפיה של אמיר בנאי. השחקן שמגלם פה ילד שלא בטוח נולד ולא בטוח גדל עם אב גיי חד הורי, הוא בחיים הפרטיים עלם חמודות שבהחלט נולד וגדל עם אם לסבית חד הורית (שלפעמים היתה בזוגיות ולפעמים היתה לבד) ומתהלך בעולם כשיש לו אבא ידוע שלא מכיר בו ולא נמצא בקשר איתו.
אז קודם כל ולפני הכל – תודה לאורנה בנאי על עבודה מצוינת. היא גידלה בן לתפארת, לבדה, בלי ההוא שאין לו בעיניי זכות להיקרא בכלל אבא. בן שהוא גם שחקן מוכשר (טוב נו, בנאי) ומראיונות שקראתי איתו עושה רושם שהוא גם אדם ממש מקסים. אז לכל האדיוטים שעדיין טוענים שילד צריך אבא ואמא – הנה עוד הוכחה שממש לא צריך. להיפך. לפעמים ממש עדיף בלי אחד מהם.
וכן – גם העובדה שהוא מגלם פה ילד נוכח-נפקד, ובחיים האמיתיים יש לו אבא ממש נפקד, היא יותר מפרט ביוגרפי. היא חומר ששחקן יכול לשאוב ממנו, במודע או שלא במודע, עומק לתפקיד. וכאמור – הוא משחק פה מצוין.
טלי הכט וניר פרנקל, הבמאים, הוסיפו נדבך נוסף לסיפור, מרומז וברקע אבל גם מאוד נוכח. האבא מסתכל מדי פעם בחדשות על המלחמה בטלוויזיה. רוצה לומר – ייתכן שאולי כן היה ילד והוא מת בקרב. כמו המשפט הזה שאנחנו שומעים ביותר מדי לוויות עכשיו, "קיבלנו מתנה ל-18 שנה". ספק אם עמרי חורש התכוון לכך בספרו, אך בהצגה שעולה בעיתוי כזה יש בהחלט מקום גם לאינטרפרטציה כזאת.
השימוש של הכט ופרנקל בלוחות עומדים הוא משהו שכבר ראיתי בהצגה קודמת שלהם, "די כבר עם השקרים שלך", שגם היא עלתה בתיאטרון תמונע. בשתי ההצגות, אגב, יצרה את התפאורה נאוה שטר.
בהצגה ההיא אלה היו לוחות מחיקים, ובהצגה הזו הלוחות משמשים כקיר שעליו יש ציורים ומגירות עם חפצים ששימשו את האב לצורך גידול בנו. זהו רעיון בימתי יפה, שמראה שגם בהצגת פרינג' באפס תקציב אפשר ליצור תפאורה מעניינת ודינאמית שקורים בה דברים.
ההצגה הזו גרמה לי לחשוב ולהתחבר למקום הפרטי שלי בנושא הכן-לא אבהות. וכל מה שגורם לי לחשוב ולהתחבר הוא מבורך, במיוחד בימים אלה. אז לכו לראות ותתחברו גם אתם.
כרטיסים ניתן למצוא כאן
"ילד", תיאטרון תמונע. שונצינו 8, תל אביב. מחזה ובימוי: טלי הכט וניר פרנקל. עיבוד לספרו של עמרי חורש בהוצאת תשע נשמות. בהשתתפות: תומר נהיר פטלוק, אמיר בנאי. תפאורה ותלבושות: נאוה שטר. מוזיקה מקורית ועיבודים: עידן-חיים דוד. תאורה: מתן פרמינגר. ע. בימוי ועריכת וידאו: נעם קובי. צילום: ערן אבן. ייעוץ אמנותי: מרט פרחמובסקי
