צילום: יחצ Yes דוקו
גילה גולדשטיין הייתה חלק בלתי נפרד מהנוף התל אביבי. היא חיה את ההיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל והעבירה אותה בכל הזדמנות לכל מי שהיה מעוניין להקשיב, וגם למי שלא. לאחר מותה נשארו הסיפורים המרתקים, הקשים, המצחיקים והכואבים, שמספרים את סיפורה של גילה ואת סיפורה של קהילה שלמה.
יאיר הוכנר | מנהל הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה
החזרות עם גילה לקראת צילומי הסרט היה בית ספר לחיים. אם חשבתי שהסרט שלי אלים וקיצוני, הסיפורים של גילה היו מצמררים לא פחות. החיים הכו בגילה כבר מילדות, אם זה שכן שהתעלל בה מינית, קליינטים מבוגרים שנצלו את תמימותו של ילד קטן ומבולבל, עד האלימות של חלק מהשוטרים והקליינטים כאשר כבר היתה בחורה צעירה. למרות הכל היא אף פעם לא אבדה את האהבה שלה לחיים.
גילה אהבה לספר על ההופעות במועדונים בתל אביב, פריז, ברלין לצד העבודה בזנות. המאהבים ברחבי העולם. החלום שלה להיות שחקנית אמיתית אף פעם לא נטש אותה. אפילו בבית חולים היא הכריחה אותי להבטיח לה שיום אחד שוב פעם אכתוב לה תפקיד בסרט הבא שלי וזאת למרות שהיא יודעת שמאז 2008 אני כבר לא מביים סרטי קולנוע.
גילה מאוד אהבה את פסטיבל הקולנוע הגאה, היא הגיעה לצפות בסרטים באירועים החודשיים, נכחה בקביעות בכל הטקסים החגיגיים, אם זה טקס הפתיחה החגיגי או טקס חלוקת הפרסים או אירוע ההתרמה. זאת היתה עבורי גילה גולדשטיין. אשה מלאת אהבה, מלאת חוכמת חיים, אשת תרבות והעולם הגדול. קולנוע, מחול, תאטרון, מוסיקה היו האהבות הגדולות שלה וזה גם מה שחיבר בינינו. בבית חולים כמה ימים לפני ניתוח המעקפים היא עוד גרמה לי להבטיח לה שאקח אותה לראות את “לה לה לנד”. אמרתי לה את יוצאת מהניתוח מחלימה ואני לוקח אותך לאיזה סרט שתרצי.
גילה אולי אהבה קולנוע אבל היא בעצמה היתה דמות שכאילו יצאה מתוך יצירה קולנועית של פליני, פזוליני ואלמודובר ביחד. אישה צבעונית, גדולה מהחיים, בעלת עוצמה וחיוניות שיודעת בדיוק מה להגיד ברגע הנכון. ככה היא עזבה אותנו תוך כדי שינה עמוקה. נדדה לעולם שכולו בנוי מחלומות. אני בטוח שהיא מצאה את החברות והחברים שלה מהעבר, מעשנת איתם על כוס קפה. אניי אתגעגע ולעולם לא אשכח. תל אביב תהיה משעממת בלעדיך.
אלישע אלכסנדר | עמותת מעברים
נראה לי שגילה חיבבה אותי כי היו כמה שנים ברצף שעזרתי לה לכתוב את הנאום שלה ליום הזכרון הטרנסי, היה לה מאד חשוב להיות ממלכתית ולכבד את חברותיה מהקהילה שנפטרו, ונראה לי שהיא חיבבה אותי כי לקחתי אותה ברצינות בקטע הזה. אבל כל שנה היא היתה מתחילה בנאום הממלכתי שלה אבל לא מצליחה להתאפק ומכניסה כל מיני ג’סטות משעשעות ובדיחות שלא היו בנאום במקורי. היא מאד אהבה את הבמה וזו היתה הדרך שהיא הכירה כדי להשיג את תשומת ליבו של הקהל.
גילה בעצמה שינתה את דעתה לגבי זנות טרנסית. כשרק הכרתי אותה, בתחילת דרכי, היא היתה מתעקשת לומר לי (יותר נכון לצעוק עלי) שאם את טרנסית אז את תהיי זונה. לא משנה מה. אבל במהלך השנים דעתה השתנתה, היא הפסיקה להגיד את זה, וראיתי שהיא מעודדת טרנסיות צעירות בתחילת דרכן להתרחק מהכניסה למעגל הזנות.
יאיר קידר | במאי הדוקו “נעלמות”
עצוב. קשה לי להגיד מה עושה את גילה גילה, הזונה בעלת הלב הרחב, הטרנסית הוותיקה, שראתה קליינטים ומכות ומשטרות והומופוביה וטרנספוביה ומיזוגניה בכמויות אגדתיות וזכתה לימים איומים ולימים נפלאים והיתה שם תמיד כמו כיכר אתרים או רדינג או הגשר של דרך חיפה, מוסד קווירי נצחי בעיר הזו. אילן פלד ואני בילינו אתה לילה שלם בצילומים לסרט ‘בבה’ לפני כמה חודשים ודרך השריטות וההמצאות והדמיונות והמעשיות – עם 25 תלבושות ושבעה אנשי צוות מעשר בלילה ועד שש בבוקר – אי אפשר היה שלא להיקסם ממנה ומהחן שלה וטוב שנותר גם הסרט הזה, שירת הברבור וכעת גם מחווה אחרונה לאשה החלומית והחלוצית הזו.
קים קונקשן | “קפה עם גילה”
את גילה ממש הכרתי באמצע שנות ה90 כשרק הגעתי לתל אביב. לפני כמה שנים החלטתי לצלם על גילה סידרת אינטרנט “קפה עם גילה“. היינו נפגשות בבית הקפה וכל פעם היא אמרה לי שהיא לא רוצה להצטלם עד שיצאה המצלמה
ברגע שהתחלתי לצלם פתאום גילה היתה שונה, מצחיקה ויצאה סידרה חמודה מאד…
לי ולגילה יש עבר משותף עשיר מאד , לוהקנו ביחד למחזמר בתאטרון בית לסין “מופע הקברט של נינו” מאז כל פעם שנפגשנו היא ניסתה להתחרות איתי בהומור על תפקידים שהיא קיבלה שלא נבראו בכלל, העיקר להגיד לי שהיא בגילה עדיין מופיעה על הבמות ותמיד היתה מחמיצה פנים כשהייתי מפרגנת. תמיד היה את המשפט שלה: “מה את לא מקנאה?”
דניאל מריומה | די ג’יי ופעיל חברתי
אני מכיר את גילה לא מהיום, האמת שמספר לא מבוטל של שנים. אחת מהבדיחות בין החברים היתה על גילה שיושבת איתי ועוד 22 חברים ומנבאת לנו עתידות… לחבר הראשון היא אמרה שיסע ללונדון, יהיה עיתונאי מצליח – והוא באמת בלונדון, לחבר השני היא אמרה שיתחתן ויהיו לו 2 ילדים, ואכן יש לו! ואז היא הסתכלה עליי ואמרה לי עם הטון המשוגע שלה:״את לעומת זאת תבואי לחברים שלך בגיל 30 ותגידי להם:״אני חייבת לעשות את הניתוח הזה!!!״
זאת היתה רק אחת מהפעמים שהכרתי את גילה ותמיד היה מה לגלות. היא ביקשה ממני כל ארוחת חג, פסח וראש השנה להביא לה עוף – ״כי אני אוהבת״, בדיעבד התברר לי שזה הלך לאנשים אחרים שהיו צריכים משהו לאכול. שעות ולילות בין בתי קפה שונים, ריבים, ויכוחים, וקצת פירה בסטריטס…אבל בין הטירוף של האישה הזאת לשיגעון היה לב שפעם יותר חזק ממחצית האנשים שהיו בעיר הזאת. תמיד שמחתי כשהיא הופיעה עם ניו-יורק ניו יורק או את בואו נרקוד, ותמיד ניסיתי להגיע להקרנה של גילה זאת אני…כך היא היתה, גילה. תנוחי על משכך בשלום גילה, פרצת (אלק פרצת, פוצצת) לנו את הדרך. דווקא עכשיו כשהלכת אני חושב שסוף סוף כולנו הבנו. הבאנת?
שירלי קובלסקי | עמותת תהל”ה
את גילה פגשתי בפעם הראשונה בערב של הקהילה הטרנסית. היא עלתה לבמה, אשה מבוגרת תוססת, שלא עושה חשבון, הכל בחוץ. ולא כל כך ידעתי איך לאכול ואיך לעכל את הדמות הזאת. ראיתי באותו ערב שהיא מקבלת הרבה כבוד והבנתי שפרוייקט חשוב מאד – פרוייקט גילה להעצמה טרנסית – נקרא על שמה. ועדיין…
ההסתכלות הזו עליה, המרוחקת, השתנתה עם הזמן. דרך הסיפורים על המסעות שעברה, על המלחמות שלחמה, על הכוחות שנתנה לכל כך הרבה אנשים. דרך דמותה כפי שעלתה בסרטי תעודה שראיתי. בעיקר דרך הבן שלי, המורה לחיים שלי. שהיה אוהב לעבור דרכה לפני שחוזר הביתה מבילוי. ומספר לי כמה משמעותיים המפגשים איתה.
אנחנו, המבוגרים, לא מפסיקים ליפול בפחים. הולכים שולל אחר הדברים הטפלים. כמה אנשים שהולכים בתלם עושים רע לזולת, מכופפים ערכים אבל הם “בסדר”. כי הם הולכים בתלם. מדהים מה וכמה עברה גילה בחייה בכדי להיות האשה שהיא. מדהים איך למרות מה שעברה היה בה כל כך הרבה כח לתת לאחרים. נוחי על משכבך בשלום. מקווה שאת יכולה לראות את כמויות האהבה שמורעפות עליך גם עכשיו
לילך בן דוד | פרויקט גילה להעצמה טרנסית
כשחיפשנו שם לארגון הטרנסי הראשון בישראל, הצעתי שנקרא לו פרויקט גילה להעצמה טרנסית, על שמך, מתוך הכרה בדרך שפרצת לכולנו בגופך, וכדי שנזכור שהמחוייבות שלנו היא קודם כל ומעל הכל לנשים שנדפקו הכי הרבה בקהילה שלנו.
אני אזכור אותך יוצאת מזמנהוף לכיוון הסטריטס כששובל של חתולי רחוב מיללים אחרייך ואת מכירה כל אחד מהם בשם, צורחת לחברות שלך מקצה הרחוב, מגיעה בשלוש בלילה לאמ:פם לקנות סיגריות ומשלמת לי כל פעם בכרטיס אשראי של גבר אחר. אני אזכור אותך מספרת על שרים, רמטכ”לים ומפכ”לים שכולם עברו אצלך ואחר כך חזרו לישון בווילות שלהם עם הנשים שלהם, ואף פעם לא מגלה את השמות שלהם. אני זוכרת שאמרת לי שיש לי מוח של זונה אבל זה לא בשבילי, ואני זוכרת אותך מרצה לזונות שידעו לשמור כסף בצד כל חודש כדי שתהיה להן דירה כי יום אחד גם הן יזדקנו והן צריכות משהו בעולם הזה שהוא שלהן.
לא היו לך חיים קלים, אבל הסתערת עליהם כמו שרק דיווה מהסרטים יודעת, ינקת מהם כל טיפת הנאה וזוהר שרק יכולת, ולא נתת לאף אחד אבל אף אחד להוריד אותך. אני מתקשה לדמיין שיום אחד יהיה כאן דור של טרנסיות שגדלו ויצאו מהארון ואף פעם לא חטפו צעקות מגילה גולדשטיין, אבל אני מבטיחה לך שהן תדענה מי היתה גילה גולדשטיין.
קפה הסטריט
מערכת היחסים שלי עם גילה החלה לפני כתשע שנים. החלטנו שהסטריטס בקינג ג’ורג’ יעבוד בלילה וקיווינו שאנשים יגיעו.
גילה הגיעה. שתתה קפה שחור, עישנה סיגריה בסיגריה וסיפרה שבמקום הקודם בו נהגה לשבת היא כבר לא רצויה (כמובן שהיא התבטאה בצורה פחות עדינה).
גילה הגיעה שוב. עם חברה. לאט לאט הבנו שגילה היא אורחת קבועה שלנו בלילות. באותם ימים עוד הייתי רווק והלילות היו חבריי. כך יצא שביליתי בשיחות רבות עם גילה, או בהאזנה להן.
גילה, כפי שכולם יודעים, לא הייתה מהשקטות, מהחוסכות, מהמעודנות או העדינות. אבל לפני הכל היא כיבדה. כיבדה והעריכה את המקום על יושביו ובעיקר על עובדיו. היא הפכה להיות חלק מהלילה שלנו. חלק בלתי נפרד. היא הפכה להיות מאיתנו.
גילה הגיעה שוב, הפעם עם עשרה אנשים.
גילה הגיעה שוב, הפעם עשרים איש שהתחלפו לתוך הלילה.
השנים עברו. גילה הופיעה במסיבת רחוב שערכנו. העסק והחיים משכו אותי לשעות אחרות. הפגישות עם גילה התמעטו אבל סעיף נותר בדוחות של מנהלי הלילה. מתי גילה הגיעה? כמה אנשים ישבו איתה?
ועכשיו נותר חלל. חלל בלילה של הסטריטס. חלל בחיים של תל אביב. חלל בליבם של אלו שגילה הייתה להם להשראה או אוזן קשבת והם רבים כלכך. חלל שמסכם פרק כל כך חשוב בחיי קהילה כל כך מיוחדת. אולי בחיי כולנו: היה מי שאתה ללא פשרות. היה מי שנועדת להיות.
ומה לנו נותר? שתי שורות בדוח ממוחשב של מנהל הלילה. מתי גילה הגיעה? כמה אנשים ישבו איתה?
לא נראה לי שנמחוק את השורות הללו מהדוחות. מבחינתנו היא עדיין כאן בכל לילה, שותה קפה שחור, מעשנת בשרשרת. היא והמורשת שלה.
יהי זכרה ברוך.
גילי בסון | אמנית, מעצבת ופרפורמרית
כל אחד יודע מי זאת גילה, וודקה לימון, וויסקי וטקליה. אי אפשר לחיות בתל אביב ולא להכיר אותה, כמו מגדל שלום מאיר היא סמל, היא העיר החדשה, הצבעונית, זאת שהיא כמו חול אבל עם חוצפה ישראלית.
בלילה של אין מה לעשות אני מוצאת את עצמי מרימה טלפון לאילנה שירזי ושואלת לשלומה. “אנחנו בקפה, פה עם גילה וכולם… תבואי ! אנחנו פה”. אני מדלגת בין העצים של רוטשילד אל האורות בסנטר, משם עוד קטנה וכבר שומעים את הצעקות. ” אל תעשו לי בושות ” המלכה נותנת פקודה וכולם מצייתים. אני מגיעה ואילנה מקבלת אותי בברכה, נשיקות לכולם, חצי מבט לבנות שאני קצת פחות מכירה עם חיוך נבוך ושלום לגילה. רעש וצחוק עפעופים בסיגריות שמעשנים בשרשרת, בדלים שמתערבבים במריחת אודם גסה וביס מעוגה. המלך ג’ורג’ פוגש את הנביאה שהביאה את בשורת קוקסינל לתל אביב. סיפורים של ישן וחדש מתערבבים בתפריט לילה כשכל יושבי הקפה מהופנטים ואיך אפשר שלא, כל תנועה ומימיקה של הדמות הזאת מזיזה משהו בגוף. אני מסתכלת מהצד על הכל ומנסה להבין אם אני שייכת ואיך חיי יראו בגילה של גילה, האם אספר גם אני על הופעות ראשונות ? על מאבקים וקרבות ? יהיו לי סיפורים על ההוא וההיא ועל הפעם הזאת ש… וכולם יצחקו ? איך כל זה יגמר ולאן כל זה יוביל ?
גילה תופסת אותי במבט, נוצצת מעט, מביאה לי קריצה ושואלת ורק אני והיא שומעות.
“מה קרה? הכל בסדר?”
ואני עונה שכן בנימוס הססני
“זה גבר הא? שבר לך את הלב, לא נורא זה שטויות”
אני מחייכת במבוכה, היא עלתה עליי ועל המחשבות הנודדות.
“את לא צריכה להיות פה, את לא שייכת.. בחו”ל את תפרחי, תאמיני לי. הארץ זה לא בשבילנו, אנחנו צריכות את העולם הגדול”
אני מנסה להבין אם זה נכון מה שמספרים עליה, שהיא קוראת מחשבות ועוסקת במאגיה ועונה לה ” את חושבת?”
“עליתי עלייך הא?” היא קורצת וצוחקת.
“אני פקחית, אנשים חושבים זונה אבל לא מבינים, אחרי שנים לומדים לקרוא אנשים, להבין מה הם רוצים, מה הם צריכים. הבנת?!” וככה אני מבינה שזה לא מאגיה שחורה ולא אגדות וסיפורים זה הקסם של גילה שיודעת מה אנשים צריכים.
היא מזיזה את המבט והזמן שהיה נראה שקפא לרגע רץ פתאום קדימה לגלגולי צחוק ורעש של יושבי בית הקפה, של הצבעים ואנשי הלילה שמקבלים תפריט, מועכים עוד בדל של סיגריה וביס מעוגה רק כדי לקבל קריצה קטנה מגילה.
אבי סופר | עמותת “אדם לאדם”
תנוח על משכבה בשלום? ברצינות? עכשיו כשהוסרו מגבלות הגוף היא תנוח? אני מתאר לעצמי את ה’מהומות’ שהיא מרימה להם, שם למעלה. יאללה בואי, היא מנופפת בידה לזלאטה-זלמן-שושי, את באת לכאן לנוח? היא טופפת על עקביה עד ל’בוס הגדול’ . הלו. קום. אתה יושב על הכיסא שלי. המלכה הגיעה. למלאך היא צועקת ‘אוחצ’ה. תזיזי את הכנפיים. את מסתירה אותי’. תנוחי? את תנוחי! היא מנופפת ביד המחזיקה בסיגריה הנצחית. ‘את תנוחי. אני הגעתי למסיבה לכבודי’.
