“זה לא התפקיד שלך להרגיש. אנחנו לא משלמים לך משכורת כדי שתרגישי”

צילום: ניצן קרימסקי

היכולת לשהות מחוץ לאזור הנוחות היא פריבילגיה. אבל החדשות הטובות הן שהיא נרכשת והמודעות מקרבת אותך למטרה.

הימנעות מעימותים. שנים של הימנעות מעימותים הפכו אותי לאדמה מאד נוחה וגמישה.

התפשרתי בקלות כי זלזלתי במחירים שאני משלמת על הפשרה, זלזלתי במה שאני מביאה לשותפות. זה שזה קל לך זה לא אומר שזה קל לכולם. זה שזה טבעי לך זה רק אומר שזאת המתנה שלך ומה שאת מביאה איתך לשולחן המשא ומתן. בלעדייך זה היה לוקח פי 3 זמן אם בכלל. אם זאת עבודה נוספת שאני לוקחת על עצמי, אם זה כוח שאני מוותרת עליו, אם זאת שליטה שאני נותנת ומכפיפה את עצמי כדי לחסוך אי נוחות לכל מלחיץ, מקטין ומאיים שבא.

חשוב לדעת את התיאוריות כדי לזהות את הפרקטיקות שמופעלות עלינו במודע או שלא בסיטואציות של משא ומתן שלרוב מביא איתו מאבק כוחות.

לפעמים מרוב התעקשות על המהות והמקצועיות והרצון להשיג את המטרה הכוללת – ויתרתי ללא מאבק. רק כדי להתקדם כבר. רק כדי לחסוך אי נעימות. רק בגלל שהפסדתי יותר מידי פעמים. כשמקטינים אותי – זה יכול להוציא ממני ויתורים גדולים. אני היום במודעות על זה ויודעת יותר להבחין, לזהות ולהגיב. לתת לאגו שלי את המקום שלו.

גם לאגו יש תפקיד – אגו זאת מגננה. נכון להשתמש בה כשאת מותקפת – למשל – כשמקטינים אותך במאבק כוחות או משא ומתן – האגו עוזר לך לזכור כמה את טובה ולציין את היכולות שלך ואת היתרונות שאת מביאה איתך. לצייר תמונה של איך זה יהיה בלעדייך.

כשאתה משתמש באגו גם כשאתה לא מותקף – אתה בעצם מתגונן כשאין סכנה. כשאתה מתגונן מול מי שלא תוקפת אותך – אתה הופך תוקפן. כשאתה מקטין – אתה תוקף. יש דרך לנהל שיח, משא ומתן או מאבק כוחות גם בלי להקטין את הצד השני. וכשאת מזהה שהפרקטיקה הזו מופעלת עלייך – שחררי את האגו שלך. תעופי על עצמך. אל תתגונני, תתנצלי או תסכימי. תרימי לעצמך.

התפשרתי בקלות כי זלזלתי במחירים שאני משלמת על הפשרה, זלזלתי במה שאני מביאה לשותפות. ויתרתי ללא מאבק, רק כדי להתקדם כבר. רק כדי לחסוך אי נעימות. רק בגלל שהפסדתי יותר מידי פעמים. כשמקטינים אותי – זה יכול להוציא ממני ויתורים גדולים

אבל אחרי יותר מידי פעמים שהפסדתי – פתאום קרה משהו. לי זה קורה לקראת גיל 40 ואני מקווה שהמספר הזה יילך וייקטן עם השנים לדורות הבאים.

קרה משהו – שפתאום המחירים שאני רגילה לשלם – עצבים, לילות ללא שינה, ויתור על הפרספקטיבה שלי, מעקפים – הפכו בלתי נסבלים. הברקסים שאפשרתי שיתנו לי – הפכו בלתי נסבלים. כי כבר הייתי בסרט הזה וראיתי לאן זה לוקח. אני מקבלת פחות. המילה שלי חלשה מידי. אני עובדת לחינם כי היתה לי פחות השפעה על הדרך. אני מתוסכלת. אני נפלטת מהמערכת.
המערכת מפסידה. אני מפסידה.

לפעמים לא צריך להחליט באותו רגע. זה בסדר לבקש לחשוב על זה. להתייעץ עם חברות וחברים. לשאול עוד שאלות ששכחתי באותו רגע כי נלחצתי, כי פחדתי, כי יותר קל לי בוואטסאפ מאשר פנים מול פנים. לא להסכים ישר ולשהות באי הוודאות – זאת דרך חשובה להקשיב לבטן שלנו. שיודעת הכי טוב.

וגם אם הסכמתי – להחליט להתחרט ולדבר על זה – זה בסדר. הרי בסוף תקומי ותלכי אם לא כיף לך, אז תעשי שיהיה לך כיף. תשמרי על עצמך.

תקרת הזכוכית זה להיפלט מהמערכת. זה לא לדבר על מה שלא נוח. זה לאגור ולהתפוצץ. בסוף, אלה ששרדו במנגנון – מתקדמים, גם אם הם בינוניים ואת מצוינת ואת מתחילה מחדש כל פעם במקום אחר. פותחת פערים. צריכה להוכיח את עצמך מחדש ומתקבעת כמישהי שעושה הרבה בשכר נמוך וכשזה מתקבע קשה לטפס.

דקארט #היוש

הפלירטוט שלי עם פילוסופיה

אז קראתי קצת דקארט;
אני חושב משמע אני קיים.

ואם איני חושבת
האם איני קיימת?

מה עליי לעשות
עם קיומי
כשמוחי ריק ממחשבות?

מסתבר
כך גיליתי
שהמוח מקבל פקודות מהבטן.

אני מרגישה משמע אני קיימת.

תקשיבי לבטן, תגידי מה את מרגישה, תרגישי מה את רוצה ותגידי את זה.
שנים של ניתוקים רגשיים רק כי לא יכולתי לעמוד על שלי.
והניתוקים האלה בסוף – מנוונים את הרגשות ואת הנשמה. הגוף שלך כאן אבל את במאדים.

אני מרגישה משמע אני קיימת, אני רוצה משמע אני קיימת.
החיים זה לונה פארק, לא תעלי על המתקנים?