סיקור מפגן התמיכה בנפגעות והנפגעים מהקהילה הגאה כלל בעיקר את נאומיהם של ראשי הארגונים והפוליטיקאים. אך החלק החשוב הוא קולם של הנפגעים והנפגעות, שעלו לבמה אחד אחרי השנייה, שיתפו את עדויותיהם וחשפו את סיפוריהן האישיים.
אנו מביאים לכם את דבריהם המלאים ומזמינים אתכן להמשיך ולשתף. אנחנו כאן בשבילכן.ם. אנחנו מאמינות לכם ולכן.
לאה גירארדשטיין משלי
עו”ד עצמאית, אמא לשתי ילדות. בוועד המנהל של הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות וחלק מצוות הפקת “חשופות”- אירועי העצמה נשית.
עברתי פגיעה מינית בידי אישה שהייתי בת 32 ותוהה לעצמי האם היא עומדת העבר פה איתכן.
ביום ראשון של חודש דצמבר, בשעה 21 וחצי, דפקו על דלת ביתי. הילדות שלי ישנו בחדרן אז פתחתי מהר את הדלת כדי שלא יתעוררו. למרבה הפתעתי עמדה בדלת מישהי שהכרתי היטב, שמס’ חודשים לפני כן ניהלנו קשר רומנטי קצר שהסתיים.
שאלתי אותה מה היא עושה פה, הייתי מאוד מבולבלת, מופתעת… הרי מי בא לבית מבלי להודיע מראש? ועוד בשעה כזו? היא מלמלה שהיא מרגישה שהיא צריכה לדבר איתי וביקשה להיכנס.
הכנסתי אותה לדירתי. הרי אני מכירה אותה לא מעט זמן, אני מכירה את הילדים שלה ויש לנו חברות משותפות. מפה לשם. אחרי כ-10 דקות, היא השכיבה אותי לספה ונשכבה עלי, הרגשתי את משקל הגוף שלה מדביק אותי לספה תוך כדי שהיא מנסה לנשק אותי בצוואר, בפה. איך שהוא הצלחתי לקום ביקשתי שתעזוב מיד.
היא לא הסכימה, היא אמרה לי “נכון את אומרת לא כדי להדליק אותי?”, השבתי שממש לא. אני באמת מתכוונת ל-לא!. הרגעים שאחרי מאוד מעורפלים, מעין נצח, הצמדה לקיר, גומי של המכנס שלי זז, גומי של התחתונים שלי זז. אני שבוכה. מבקשת די. אומרת שאני לא רוצה. מבקשת שתעזוב. נזכרת בילדות שלי ישנות בחדר ליד. אני שמנותקת שלא מבינה מה לעשות.
הרגשתי שכל פעם שאמרתי “לא” זה מרגש אותה ומאתגר אותה ויוצר סיטואציה הפוכה של תוקפנות, כוחניות נוספת כדי להוכיח שהלא שלי הוא בעצם כן שלה.
באיזה נס לא ברור, הטלפון שלי צלצל והיא תוך כמה דקות עזבה את ביתי. נשארתי המומה ובוכה.
אחרי כמה ימים כתבתי בדמעות, לפוגעת שלי הודעה מאוד כועסת, עצובה מתוסכלת קיבלתי בחזרה הודעה מתנערת מאחראיות, הודעה שמנסה להאשים אותי.
את בוידם הסודות שלי פתחתי בעבר, במסגרת אירועי “חשופות”, עמדתי מס’ פעמים על הבמה ושיתפתי פגיעה מינית שעברתי ע”י גבר מבוגר כשהייתי ילדה. היה לי קושי לשתף אבל הרגשתי שהסביבה שלי תומכת והכי חשוב מאמינה לי. את הפגיעה הזו, לא הצלחתי לשתף במשך שנים. חששתי שלא יאמינו לי… ובעיקר חששתי ממה שזה יכול לעורר, לשתף פגיעה בידי מישהי שכל החברות שלי מכירות, מישהי שמוערכת בקהילה.
והקושי, הקושי האמיתי, לפגוש אותה, לפתע מכל מיני מקומות, תמונה עם חברות משותפות שקופצת בפייסבוק, פגישה אקראית ואפילו לפני חודש בליין נשים, אותה אישה העיזה להגיד לי שלום ולתת לי חיבוק כשאני עומדת שם קופאת ולא זזה לא מסוגלת לנשום.
ואני שותקת, לא רוצה לעורר מהומה בקהילה שלי, ממשיכה לרקוד. ועוברת לילה של סיוטים.
הכי קשה עבורי שחלק מנשים סביבי יודעות על הסיפור הזה ויודעות כמה זה כואב לי אבל כשהן פוגשות אותה הן שוכחות, ואף יושבות יחד כאלו כלום, הן והפוגעת שלי, ואני עומדת בצד מחזיקה את המכנס שלי זוכרת את המגע בתחתון שלי ושותקת.
היום אני בוחרת לא לשתוק ולאחרונה פנו אלי לא מעט נשים ושיתפו אותי על פגיעות שהן עברו אפילו אחת סיפרה על אונס בידי אישה שהסתיים בתפרים בבית חולים. אם יש משהו אחד שאני מבקשת שתזכרו ממה שאמרתי הערב זה: שיש כוח לשיתוף.
לתמוך בנפגעות ולזכור שאתן מחבקות פוגעת אתן נותנות גב לנפגעת.
גלי עופר
אקטיביסט. מראשי מועדון ספורט גאה ישראל
הצטרפתי לאטרף כשהייתי בן 15, כנער מושבניק, הבנתי שזו האפשרות היחידה שלי להכיר הומואים אחרים ואכן הכרתי, כמה ימים לאחר מכן נפגשתי עם מישהו מהסביבה. המפגש הסתיים במין שנכפה עליי. בהתנגדות מוחלטת וברורה מצדי.
כך נותרתי, בן 15, פגוע מינית, מסתתר בשני ארונות. ארון הנטייה המינית וארון הפגיעה. מספר חודשים לאחר מכן סיפרתי לעולם שאני הומו, על הפגיעה שעברתי לקח לי עוד שנים להבין, לעכל ולספר. שנים בהן הסתובבתי בתחושות נוראיות, מוות באשמה ובהסתרה. שנים בהן המשכתי לחוות את גילויי המיניות שלי, המשכתי להיפגש עם בחורים, עם חלקם שחזרתי את הפגיעה. מאחרים נפגעתי מחדש, בדרכים שונות וברמות שונות.
ההתבגרות המינית דרך חוויות מיניות פוגעניות היא מבלבלת. היא הותירה בי שאלות בקשר למיניות שלי, בקשר למיניות בין גברים בכלל וגם שאלה קשה בנוגע ליכולת שלי לדבר על אי הנוחות שאני חש. כך חוויתי פצעים שצילקו אותי ופעם אחר פעם פתחתי אותם מחדש. חלק מהצלקות אני סוחב עד היום. הגעתי לגיל 31 ואני בזוגיות מאושרת, התחתנו לפני חודש. אך עדיין יש השפעה על המגע בי, על המין איתי, אני עדיין מתקשה למצוא את מקום החיבור בין אינטימיות ומיניות.
בשבוע האחרון סיפרתי את הסיפור שלי בפוסט שחשף כמה מהפגיעות המיניות שעברתי. קיבלתי עשרות תגובות הזדהות, קיבלתי עשרות תגובות האומרות תודה על שהייתי פה לאחרים. זה לא הפתיע אותי, כולנו יודעים שההטרדות המיניות לא פסחו על הקהילה הגאה, שזה לא גל, זה צונאמי והוא עתיד להגיע לקו היבשה ולהציף אותנו. עמוד תורנו והסיפורים על גל ואיתי היו הטריגר וכעת הוא מגיע באמת.
פרסמתי את הסיפור שלי כי הרגשתי שהסיפורים על גל ואיתי מקבלים תשומת לב מוגזמת בשיח הציבורי. אני מכבד כל מתלונן עליהם, אני מעודד כל מי שנפגע מהם לספר ולהתלונן אבל אני רוצה שהשיח יסיט את הזרקור מהם. הסיפור של גל ואיתי הוא מעניין, כי הם מוכרים ובולטים והתלונות בעניינם הן חמורות, אבל הוצאה שלהם מהחיים הציבוריים לא תפתור את הקהילה הגאה מהפגיעות המיניות בתוכה. אני יודע, כמו שאתם ואתן יודעים ויודעות, הבעיה שלנו רחבה הרבה יותר, היא עמוקה הרבה יותר. אנחנו יודעים שנדרש שיח רחב יותר. שהזרקור צריך להיות על כולנו.
גם שיח של תוקפים ונתקפים הוא פשוט מדי, אינו מורכב דיו. הוא מחלק אותנו ל”אנחנו” ו”הם”, הוא מבטל את הצורך בשיח על מוטיבים, מסיר מעלינו את הצורך בחשבון נפש, בהבנה עמוקה יותר של הבעיה הקהילתית. דרך המוטיבים השונים, בהתבגרות שלנו כגאים ובכלל בחיינו אנחנו משנים את יחסי הכוחות, הופכים בעצמנו לבעלי מעמד, למנוסים, משתתפים פעילים במדיום הווירטואלי. נדרשים בעצמנו להפגין רגישות גדולה יותר.
אני קורא לכם ולכן, לחשוף את הסיפורים שלכם.ן, להתלונן, להאיר את מה שחשוך. אבל בעיקר להשתתף בשיח הציבורי הזה, בדיון על התופעה הרחבה. אני קורא לנו הארגונים הגאים ללמוד לנהל את השיח ולא למהר לקפוץ למסקנות ופתרונות. אני מבקש מכם ומכן לא להיות חלק מהבעיה, לא לאפשר אווירה רעילה והסתרה אלא להיות חלק בתיקון. אנחנו קהילה חזקה כשאנחנו יודעות לנהל שיח מורכב, כשאנחנו יודעות לשרטט גבולות ולהציב במרכז ערכים החשובים לנו, כשאנחנו יוצרות אווירה נעימה לכולנו ומרחב בטוח ומוגן באמת.
קול קולטון
מנטורי.ית לגיוון והכללה (diversity & inclusion consultant) , מייסד.ת קהילה קוויריורסלף – חינוך דרך דוגמא אישית, יזמות וקראייטיב לקידום מרחב בטוח ומטיב.
קודם כל ולפני הכל אבקש שלא תניחו עליי דבר. אני רוצה להזכיר שזה לא משנה איך אנחנו נראים, מה אנחנו לובשות, כמה חזקים ולביאות אנחנו נדרשים להיות, כל אחת ואחד מאיתנו חשוף לפגיעה והמציאות הזו חייבת להשתנות.
לפני 11 שנים עברתי אונס בבר על ידי מישהו שהתנגד לחופש המגדרי שמרכיב את מי שאני, הוא טען שלא חוויתי את הגבר הנכון, אותו.
מצאתי את עצמי מוטל בשירותים לפנות בוקר בשאריות ההכרה, והזיכרון נעלם ,שנתיים לקח לי להתאושש ולהכיר בהדחקה של הפגיעה, החיים שלי התרסקו ועד היום אני עדיין בבניה.
עבורי, ועבור להטבק אחרותים, המסע להגדרה עצמית עובר דרך השתייכות הכרחית לקהילות הגאות מול קיום ארון להטבקי כואב דרך מעגלי המשפחה, העבודה והיום יום. וזה מורכב יותר שקיימת התמודדות עם פוסט טראומה מינית שממשיכה להופיע כשובל הרס המשפיע על כל מערכות האמון שלנו בעולם ובעצמנו.
אנחנו נאלצותים לצאת כל הזמן מארונות. וזה לרוב לא קל, אותי החשיפה משחררת, השתיקה שלנו מבודדת אותנו, שוחקת נפשית אבל הבושה והאחריות היא של הפוגעים והפוגעות.
תורנו לשים בפרונט את העובדה שהחוויות שנכפו עלינו לא מגדירות אותנו, פוסט טראומה היא רסיסים של עולמות הערכים שהתנפצו ברגע הזה כשהפכנו לאובייקט, ולצערי יותר מדי אובייקטים ואובייקטיות.
וכקהילה אני מאמין שיש לנו ברירה, לבנות עולם ערכים מטיב לכל הצדדים בו שמבוסס על הדדיות, לקיחת אחריות ורצון אתונטי לשותפות. לא נעמוד מנגד לציפוף השורות הגיע הזמן לניקוי אורוות, וזהו בדיוק הטאבו סביב נושא פגיעות מיניות שצריך לרדת מהשולחן. נגמר עידן ההשתקה תורנו להשמע בדרישה למרחבים מטיבים ודרך זה לשנות את הכללים. עידן ההשתקה נגמר ואני גאה להיות חלק מהשבט שלכם.ן.
נגה טל
אני נמצאת פה היום לדבר איתכם.ן בשני כובעים, אחד מהם כמתמודדת עם השלכות של פגיעות מיניות והשני הוא כאקטיביסטית שעוסקת בנושאים שקופים ביניהם גם המלחמה באלימות מינית בחברה הכללית ובשנה האחרונה גם בקהילה הגאה.
אני בעצמי מתמודדת עם השלכות של טראומות מיניות, עברתי פגיעות גם מנשים בקהילה, אחת מהן איימה עלי בתביעה משפטית אם אדבר על זה החוצה.
אני מכירה מקרוב את תרבות ההשתקה, יצאתי משם בגיל 19, גדלתי בבני ברק בבית חרדי ולצערי גם שם חוויתי פגיעות מיניות. ואני יודעת על בשרי את המחנק של הדחקה ואי יכולת לספר לאף אחד.
אנחנו וגם אני כאן כדי לחבק את הנפגעים והנפגעות ולתת להם.ן מקום לדבר את הכאב שלהם.ן החוצה . אנחנו כאן להגיד שזה קורה בכל מקום וגם בקהילה שלנו! ודווקא בקהילה שמדברת סובלנות וקבלת האחר אני מצפה שנגיד די להשתקה. מחוייבות של כל אחת מאיתנו לעודד את השיח על נושא חשוב זה.
חשוב לי להוסיף שסטטיסטית להטב”קים עם מוגבלויות ומתמודדי נפש חשופים הרבה יותר לפגיעות מיניות. חשוב שנהיה קשובים.ות מול הפרטנר.ית שלנו ולוודא שיש הסכמה ורצון הדדי לכל מגע מיני באשר הוא. בין היתר, גם הקהילה הטרנסגנדרית חשופה לפגיעות מיניות מעבר לממוצע.
בואו יחד נמגר את תופעת האלימות גם בקהילה שלנו.
רעות נגר
ממקימות חי.ה – הפורום הלהטבקי מזרחי, הפנתרות הוורודות ו wdg חדשות הקהילה הגאה. חברת ועד מנהל בטרנסיות ישראל, lgbtech והאגודה למען הלהט”ב.
נוער להטב”קי זה נוער בסיכון. תחושת הזרות בתוך הבית והסיכון לאבד עורף משפחתי בשנייה – רק כי נרצה להיות עצמנו.
יצאתי מהארון הלהטב”קי בגיל 22. זאת הייתה המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי. חשבתי שאני חופשיה לגמרי אבל הרגשתי עדיין אזיקים שקופים. ולא הבנתי מה לא בסדר.
בגיל 19 וחצי אח של אבא שלי פגע בי מינית והכניס אותי לעוד ארון לעוד 17 שנים בלי שהבנתי. ארון הפגיעה המינית.
ארון זה אזיקים. רק לפני 3 שנים יצאתי מארון הפגיעה המינית בפני הקהילה הביולוגית שלי. המשפחה. זה קשה לצאת מהארון במשפחה כי מכירים אותו ואם יאשימו אותי? ואם לא יאמינו לי? ואם לא יבינו איך זה יכול היה לקרות? ואם לא יבינו איך יכולתי עדיין לראות אותו בארוחות משפחתיות שנים אח”כ ולהשתבש בלי שאף אחד רואה כולל אותי?
כולנו יודעות כמה קשה וכואב זה לחיות בארון ולצאת מהארון. זה כמו לתלוש פלסתר. כואב עכשיו כדי שיחלים אחר כך. המשפחה המדהימה שלי חיבקה אותי והאמינה לי.
ואני רוצה לעמוד כאן ולהגיד לכל מי שיצאו מארון הפגיעה המינית וכאלה שמתלבטות וכאלה שעוד לא – אני מאמינה לכם, אני יודעת שקשה לשבור את קשר השתיקה בקהילה שלנו. כמה קשה ״לכבס״ את הכביסה המלוכלכת. לי באופן אישי זה עזר, זה רק חיזק את המשפחה ואת הקשר שלי אליה. וזה לא יחזיר אותנו אחורה, זה רק יצעיד אותנו קדימה.
ברור שזה לא גן של שושנים. זה תהליך כואב שלוקח זמן. אבל אם תמצאו את האומץ להביט פנימה ולהשמיע קול – אנחנו כאן בשבילכן.ם. אנחנו מאמינות לכם ולכן.
נוער להטב”ק זה נוער בסיכון. הומו קוקסינל, הקללה הפופולארית במסדרונות בתי הספר ובכלל – זה בעצם אורחות חיינו. שיעורי אובדנות גבוהים פי 8 בקרב נוער גאה. לעבור את כל הדרך הזו דרך נבכי נשמתנו ובניגוד לכל מה שלימדו אותנו. לעשות ויתורים כואבים, להרגיש בודד.ה בעולם, לקבל את עצמנו, לספר את זה בקול רם, לשלם מחירים, להתמודד עם השלכות, במיוחד כשאת נער או נערה.
להגיע למרחב בטוח, לראות דגל גאווה, לנשום כי מצאתי את השבט שלי, להיפרד מהמגננות, להישען סוף סוף אחורה, לעצום עיניים. ודווקא המקום הזה, הבטוח – חייב להיות בטוח באמת.
גם בקהילה שלנו, יש אלימות מינית. כמו בכל קהילה, מגזר ואוכלוסייה. דרוש כל כך הרבה אומץ לבוא ולדבר על הדברים במיוחד מול א.נשים מפורסמים ומחזיקי כוח. אם באמת אכפת לנו מהנוער שלנו ומהקהילה שלנו – הגיע הזמן להפוך את ההיררכיה ולהרחיק את הפוגעים לחזק את מי שהודרו. לפתוח את הפה. לכבס את הכביסה המלוכלכת וכבר לא אכפת לי אם בפנים או בחוץ, העיקר כבר לעשות את זה.
