צילום: פמלה פומפס | מודל: עסיס ד’אורנג’ ומיס פלסטיקו
כל העניין למעשה במגוון האנושי הוא בשונות שלנו. אך על אף ההבדלים בינינו, אנו מובלים על ידי מחשבה בינארית, דיכוטומיה מגדרית ומחשבתית וכלואים באותו השיח, באותה מערכת כלכלית-חברתית הטרונורמטיבית.
אחד הדברים שתמיד הערכתי בשונות של התנועה הפוסט-סטרוקטורליסטית, כגון הגל האחרון של הפמיניזם או התיאוריה הקווירית, הוא בפעולה הבלשנית-לשונית של ניכוס מחדש.
יש משהו בלתי מתפשר ואף חצוף באימוץ אותן קטגוריות לשוניות אשר נועדו לדכא ולהשתית בהן משמעות מעצימה. “שרמוטה”, ו”קוויר” הן דוגמאות לאיך אותו ניכוס מחדש קהילתי הופך את המשמעות הדכאנית למעצימה ומחולל שינוי קהילתי, מהווה גורם מחבר ומאחד דווקא מתוך החריגות, מתוך אימוץ השונות.
כמו ברוב ההבניות התרבותיות, הגבריות או ליתר דיוק מה שנתפס כהתנהגות גברית, על אף משקלה התרבותי הרב, אינה תבנית סגורה ומושלמת, אלא להפך. היא משאירה לדידי, פתח גדול יותר לשאלות מאשר לתשובות.
כשאנו חושבים על המושג גבריות, על איזו גבריות עלינו לחשוב? על זו שניתנה לנו על ידי החברה או על המונח שאנו שואפים לפרק? אך גם הבחנה זו אינה שלמה שכן האם נוכל למצוא בתוכה גבריות שונה שאינה נענית לאף אחת מההגדרות הללו? כמה עוד מיני גבריות נוכל למצוא לאורך הדרך? בה בעת, האם עלינו לקחת בחשבון גם את מופעיו הטרונורמטיבים-תרבותיים עלינו. לראות את יחסי החיברות, הגדרת הזהות המינית האישית והחברתית ואף את יחסי הכוח בחברה כ”צלקות חיות”? עד לאיפה נוכל לפרק את שרידיה של הפטריארכיה? האם נוכל לדבר על גבריות ללא הכרה במאפייניה הסימבוליים?
קשה עד בלתי נמנע יהיה לדון בהתנהגותה הגברית ומובנותו של המגדר ללא התייחסות אל הזהות הנשית. שתי הזהויות מזוהות עם הדיכוטומיה בין מין ומגדר, עם סט של נורמות והבניות הגלומות בתוכן. הבניות אשר נעוצות בלבו של ההיגיון הבינארי המנרמל את המציאות ההטרוסקסואלית.
הבנייתו של מה שנתפס כטבעי עבור הגוף שלנו
אם היינו עושים קורס מבוא למגדר, היינו אומרים שניתן לנו גוף. כן, גוף אשר ניתן לנו לא בדיוק על ידי הטבע. ככל שנוכל לראות, החברה מבנה מערכת שלמה של משמעויות, תפקידים וחלוקות מגדריות על פי המין הביולוגי, ללא הבחנה בין מין ביולוגי למיניות. בין מין למגדר. לפי ההיגיון הבינארי, נשים וגברים הם מושגים פוליטיים מנוגדים בהכרח. הזהות הגברית, כמו הנשית, מכתיבה לנו בגופנו את הצורך להלום בין המין הביולוגי לביטוי החיצוני, בין הנורמות החברתיות המצופות מאיתנו כבני אותו המין. הכתבה המולידה את ה”הבניה של המגדר” כפי שבאטלר הייתה מגדירה זאת. מעניין לשים את הזרקור על הנקודה בה נורמות חברתיות אלה, בה הלשון הממגדרת מגדירה באופן סימבולי-לשוני את גופנו, עוברת מן הסימבולי למעשי, וממשטרת אותו יותר מאשר נדמה לנו.
השמתה של הגבריות אל מול הנשיות, כשתי קצוות של הסקאלה, כמושגים הופכיים, משתכפלת בפעולה ההטרונורמטיבית חברתית של בחינת גופנו ושיוכם לאחת משתי הקצוות. הדיכוטומיה הברורה מאפשרת להמשיך ולדכא מחד את אלו שאינם נכנסים אל התבניות הממוגדרות ובמקביל לחזק את כוחו של המקובל בחברה ולדחוק לשוליה את החריג, את זה אשר אי אפשר להכניס לאותה תבנית. החריג והמוקצה הופך לבזוי, שולי. פעולה המתחילה במרחב הלשוני, בשיח, ומשתכפלת אל שאר המרחבים החברתיים, היא מחלחלת מן המחשבה אל השפה ומן השפה אל הגוף.
צילום: פמלה פומפס | מודל: תמרה מובשוביץ
את השלכותיה של אותה קונספציה ניתן לראות בשיוך התנהגויות פרפורמטיביות והתנהגויות של מחווה עם גבריות ספציפית הטרונורמטיבית ונשיות הנענית לתכתיבי הנורמה החברתית הרווחת. כל פעולה שכזו נבחנת כאמיתית או מזויפת, מלאכותית, צורת הליכה, גוון הקול או אפילו מה שאנחנו אומרים או אף נמנעים מלומר. אותה התנהגות גברית מגלמת בתוכה הפנמה של גבריות אידיאלית המכתיבה לנו כיצד עלינו להתנהג. כיצד עלינו להופיע. הלגיטימיות השאובה מן ההגיון הבינארי ההטרונורמטיבי מצביעה על מערכת יחסים בין הגוף המופיע – קרי מה שאנו רואים- למשמעותו, להיותו חלק מתכתיבי הנורמות החברתיות, וכך מאשררת למעשה את הקורצליה הטבעית לכאורה בין מין למגדר.
כשישנה אי הלימה בין סממני ההטרונורמטיביות, בין מה שנראה לבין משמעותו, נולד למעשה סוס טרויאני קטן אשר מתחיל להעלות ספקות בעיניו של המתבונן. ספקות באשר להפנמה של הנורמות החברתיות המצופות מגוף ספציפי אשר נולד במין ביולוגי ספציפי, ספקות באותו הגיון בינארי חד משמעי. שכן הופעתו של גורם החורג מן המצופה מאיתנו, במציאות שבה אמורה להתקיים רק מחשבה אחת, מעלה על המוקד את הדיכוטומיה הברורה או שמא יש לומר את הדטרמיניזם של הדיכוטומיה הזו. אי ההלימה מערער על אותה לגיטימיות, על כוחו של ההטרונורמטיבי במרחב הפעולה. דרך פתח זה, ניתנת לנו האפשרות להתבונן באותה אידיאליזציה לא רק במרחב הפטריארכלי- הטרונורמטיבי אלא גם בתוך מרחב הפעולה של הקהילה הגאה עצמה.
החינוך “הלא נכון”
יש משהו בריא בתרגול פעולה אקטיבית של של “חינוך לא נכון” של גופנו כנגד המגדר שלנו. הטלת ספק בהנחות שלנו, עמדותנו והתנהגויותנו כלסביות, הומואים, טרנס-סקסואלים, קווירים, חותרת תחת הזהויות הקונפורמיסטיות ונעזרת באותו סוס טרויאני כפתח להפקת לגיטימציה לאותן זהויות שאינן חלק מהמכלול ההטרוסקסואלי, פתח להתנגדות, פתח להכרה בתשוקותינו, פתח המאפשר לנו לחגוג את קיומן של זהויות הקצה, למקם מחדש את החריגות במרכז השיח במקום שולי החברה אליה מנסה אותו כוח הטרונורמטיבי לדחוק אותה.
אם בעולם הסיס -הטרונורמטיבי האדפטציה של המגדר נעשית דרך ההטרו-הגיון, מה תפקידה של הזהות הקווירית בפעולות ההבניה של הגוף? איזה חלק יש לנו בדה-נטורליזציה של המגדר? כיצד מאפשרת לנו חתרנות זו ליצור זיקות חדשות? איך ניתן ליצור מערך לשוני, ברומטר לשוני “משלנו”, שיוכל לאפשר לנו לזהות בשפה את שכפוליה הלשוניים של הפטריארכיה? האם ישנו שיח אשר יאפשר לנו לחנך באופן “לא נכון” את המגדר? איזה תפקיד יש לגאווה בתוך כל זה? האם אפשר לסמוך על הדקונסטרוקציה או שמא על הפעולה הדקונסטרוקטיבית בעצירת השכפול הנ”ל? האם אנו למעשה כלואים באותה רשת-לשונית? האם הפעולה של “חינוך לא נכון” ודקונסטרוקציה בעצם דרך אחרת של ניכוס מחדש? האם תשובה שלא מצביעה על שינוי קולקטיבי הנה תשובה אמיתית?
הכותבת היא פמלה פומפס, צלמת (pamelapompas@gmail.com | @pamepompas)
יצירותיה התפרסמו בגיליון “גבריות” של מגזין GenderTuck. לצפייה בגיליון:
תרגום לעברית: Meged Gozani
