דווקא השנה. דווקא בירושלים

המצעד בירושלים | רון אלמוג | CC BY 2.0

עברנו הרבה בשנה האחרונה, בקהילה בירושלים ובכלל. הדקירה יצרה סערת רגשות אצל כולנו. מאלה שקיבלו דחף אקטיביסטי ועד אלה ששקעו באבל. אז הגיעה גם התאבדותה של מאי פלג ז”ל, יו”ר הבית הפתוח לשעבר, והוסיפה עוד כאב, עוד מחשבות עומק על הקהילה, על הקשיים שלה ומצד שני על חשיבותה ברגעי משבר.

בימים ובשבועות שלאחר הרצח במצעד, דרכי ההתמודדות של חברי הקהילה היו מגוונות. היו מי שנרתמו באופן כמעט אוטומטי להפקת עצרות המחאה והזיכרון לשירה. והיו מי שעצרו, לקחו נשימה, ניסו להירגע. בימים הראשונים פקדתי בתדירות יומיומית את הבית הפתוח, שהיווה מרכז קהילתי יותר מתמיד והיה פתוח במשך כל שעות היום. רבים הגיעו, והייתה תחושת ‘ביחד’ מאוד חזקה. כשבתל אביב רבו על זהות הנואמים בעצרת שלהם, אצלנו הייתה תחושת אחווה, אחדות. רובנו, כך לפי תחושתי, עוד היינו עסוקים בלהכיל את מה שקרה. ואת האנרגיות השקענו בפעילות, בין אם עצרות או מעגלי שיח שבועיים בכיכר ציון או פעילויות אחרות.

במשך כל השנה הזו רץ לי בראש המצעד הבא, בצורות שונות: סיסמאות, שלטים, מסלולים, מחשבות על מה יהיה, מי ינאם, איך אני אעזור, עם מי אצעד, כמה אנשים יבואו, כמה סיקור תקשורתי יהיה ועוד. הדבר שהיה לי ברור וחד משמעי, הוא שאני אקח בו חלק. כמו שאמרה לי בלילה של המצעד גלינה פור דה ברה, מלכת הדראג הירושלמית: “הם אולי הרסו לך את האיפור, אבל הם לא יהרסו לך את הרוח”.

עכשיו אנחנו מתחילות ומתחילים. עם המון התרגשות. ניגשים לתכנן את מה שמרגיש כאירוע המרכזי של אירועי הגאווה והמאבק הגאה בישראל. יש תחושה שמצופה שהשנה, שנה לרצח, יהיה פה מצעד שלא היה כמותו. תכל’ס, גם אנחנו מקווים ומקוות שכך יהיה. עם מספר משתתפים כפול ואף משולש ויותר. עם התייחסות רחבה בכל כלי התקשורת ובפוליטיקה. המצעד הזה מבחינתי הוא שעת המבחן של הציבור החופשי בישראל. כל מי שמאמין או מאמינה בשוויון ערך האדם, זו השעה להתייצב ולהרים קול מחאה. להתייצב למען זכותנו לחיים בכבוד ובביטחון, בישראל בכלל ובירושלים בפרט.

תהליך הפקת המצעד פתוח לציבור, וטוב שכך: כך מגיעה נציגות מקשת רחבה של תפיסות עולם שזוכות לביטוי, ומתחילים הדיונים הקבועים, אך החשובים. על אופי הקמפיין, על זהות הנואמים ועל המסר בכלל. יש מי שרוצים קמפיין זועם, מצעד כועס שדורש זכויות והגנה, “להצית את הרחובות”. מהצד השני, מי שרוצים מסר “מיינסטרים” ככל האפשר, שיכוון למחנה המשותף הרחב ביותר של החברה הישראלית, אם זה שירות צבאי או תשלום מיסים, היותנו “אזרחים תורמים”. אנחנו עושים ועושות ככל יכולתנו לשתף כמה שיותר גוונים בקהילה: בשאלונים, בעיצוב, ביצירתיות שהקהילה שלנו התברכה בה כל כך.

ולא נגעתי בכלל בנקודה המרכזית, כי מבחינתי היא מובנת מאליה: אנחנו לא הולכים לשום מקום. אלימות לא תפחיד אותנו, היא רק תדרבן אותנו להמשיך ותזכיר לנו למה אנחנו עושים את זה. אנחנו נמשיך להיאבק. על שוויון, על החופש לחיות את חיינו בכבוד, על זכותנו לביטחון. ובסוף, בזכות כולנו, האהבה תנצח.

המצעד זקוק לעזרתכםן וליצירתיותכםן במציאת השפה המדוייקת בה ידבר השנה. אנו צועדיםות בסימן שנה לרצח – ומפגיניםות את היותנו כאן – חלק מירושלים, חלק מהחברה הישראלית, צועדיםות ללא פחד.
מוזמנים/ות לענות על השאלון ולשתף אותו, ולעזור לנו להביע את המסרים בצורה מדוייקת יותר.

הכותב הוא חבר בוועדת מצעד הגאווה והסובלנות ה-15 בירושלים, הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות