pixabay | cc0
בסוף השבוע ישבתי ולמדתי על נושא תוכניות הליבה לקראת ראיון עבודה לכנסת, ותוך כדי אני מקבלת בקבוצת ווצאפ ענקית הודעה מחבר שבה מתואר המקרה בנצרת עילית, בו עדן אסבאן הזמין לו ולבן זוגו מקומות למסעדת פרנג’ליקו בנצרת עילית, אך לאחר הגעתו למסעדה נאמר לו כי זהו יום המיועד לזוגות ובני משפחה, והכוונה היא לזוגות של גבר ואישה בלבד.
בישראל 2019 לא מכניסים זוג גברים למסעדה בשל נטייתם המינית, ופתאום אני מוצאת את עצמי תוהה: למה בכלל אנשים לומדים בבית ספר ולמה בכלל צריך תוכנית ליבה, ומה מערכת החינוך בכלל מלמדת חוץ מזה שגברים צריכים להימשך לנשים ולהפך?
“אנחנו פה בנצרת, לבחורות הערביות הנוצריות בנות ה-19 אין מודעות לדברים האלה”, אמר אחמ”ש המסעדה כשניסה להסביר את המקרה, “כשהוא אמר לה ‘בן זוג שלי’ היא לא הבינה שיש דבר כזה בכלל. יש לה נוהל, היא יודעת שני גברים לא נכנסים. זה מה שקרה”.
התופעה הזאת של האשמת הש”ג, במקרה הזה את המארחת בת ה-19 באי הכנסת הזוג, זאת תופעה בזויה.
גם אני גיליתי את המונח ביסקסואליות רק בגיל 23, ואני עוד התחנכתי במרכז הארץ, מקום ש”אמור” להיות ליותר מקבל וליברלי, אז ברור שהילדה שעמדה בכניסה אולי לא הכירה את התופעה, אך היה פה כשל מערכתי וברור לי שבעלי המסעדה ישלמו על הכשל הזה.
אבל אני לא מאשימה רק את בעלי המסעדה, במקרה הזה כולנו אשמים, אשמה החברה שלנו, שלא יודעת לקבל את האחר ולא מנסה לקבל אותו. וכמו כל דבר בחיים זה מתחיל בחינוך.
בגיל 24 יצאתי מארון ביציאה פומבית ומאוד מאוד קולנית בשיר “יש לי מקום בשבילך במבט” כביסקסואלית. עד גיל 23, שנה לפני כן, לא ידעתי על קיומה של הזהות הביסקסואלית. ידעתי שיש כזה דבר גייז ולסביות ואלו היו תמיד כינויים שניתנו לגנותו של אותו בנאדם.
רק כשהגעתי לתל אביב, עם השחרור מצה”ל, הבנתי את הזהות המינית שלי ויכולתי להגיד מה אני ומי אני. הגילוי הזה שיש עוד אנשים כמוני שחרר אותי בכל כך הרבה רמות וגרם לי להבין שאני לא “המוזרה” היחידה. תמיד ידעתי שאני נמשכת לגברים ונשים כאחד אבל מעולם לא יכולתי להודות בזה, ושנים על גבי שנים הדחקתי את זה כי ידעתי שזה שונה וזה נחשב ללא נורמלי.
במקביל ליציאה מהארון, עברתי מתל אביב לירושלים ללמוד באקדמיה למוזיקה ולמחול, את הלימודים לא סיימתי שם אבל את ההרגשה שהממסד נתן לי כתוצאה מהיציאה מהארון אני לא יכולה לשכוח. זה מתחיל במבט, כמו בשיר, ההסתכלות עליך פתאום במבט אחר, כאלו את מחויבת לומר ולהתנהג אחרת, אולי אפילו זה לא במודע, אבל אחרי היציאה מהארון פתאום ראיתי את הדרך שבה משתנה היחס אלי בכל המסגרות שהייתי בהם. לפעמים אני מרגישה ברת מזל שאני נראית מאוד “רגילה” שלא יכולים לשפוט אותי על העדפותיי המיניות עד שאני מביאה את בת הזוג שלי למקום ציבורי. (אין לי אחת כרגע מוזמנים).
מה לא נורמלי בלאהוב? זו שאלה שאני שואלת כל הזמן ואין תשובה, לפני כבר כמעט 50 שנה יצאה ההגדרה של להט”ביות מההגדרות של סטיה ומחלה נפשית. אפשר שמדינת ישראל תתחיל להתקדם? חמישים שנה של מאבק, ממאורעות סטונוול ועד עכשיו, ומדינת ישראל עדיין מאחור. וזה במכוון ובמדיניות.
לא סתם אני והמארחת לא למדנו על נטיות מיניות אחרות בבת הספר. לא סתם אנחנו כקהילה להט”בקית מרגישים מופלים וללא נוכחות במרחב הציבורי. היחס הזה מתחיל במדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית ששמה דגש קודם כל על האופי היהודי שלה. אני וכל חברי וחברותי מופלים על זה שאנחנו רוצים להיות מי שאנחנו. אולי תבנו לנו בתי קפה מיוחדים רק לקהילה? תשימו אותנו בגטאות? לאן המצב הזה יכול להתדרדר? אני יודעת שזו הקצנה אבל חברים, במדינה דמוקרטית דבר כזה לא יכול לקרות.
רק בחמישי האחרון מאות אלפי א.נשים, שבעה מנדטים, צעדו במצעד הגאווה בתל אביב במחאה על העובדה שאין לנו שוויון בפני החוק ויום אחרי מקרה להט”בופובי כל כך בוטה. יש פער ענק בין מדינת ישראל לבין מדינות מתקדמות אחרות והוא נובע מהחלטה מדינית. ההסללה במערכות החינוך לדרך שבה ילדות צריכות לפעול לבין הדרך שבה ילדים צריכים לפעול היא בעיה פושעת. מדינת ישראל צריכה לשחרר, ורק כך נגיע למצב שאנחנו לא צריכים מצעדים, לא צריכים את ארגוני ההסברה ושזה הטרונורמטיבי להיות בעל נטייה מינית שונה.
בימים אלו פועלים נציגי הקהילה הגאה בנצרת עילית על מנת להקים בית גאה בעיר. בעקבות המקרה שארע במסעדת פרנג’ליקו, ניסחנו מכתב לראש העיר בו אנו מבקשים את התערבותו ותמיכתו בהקמת בית לקהילה הגאה. מוזמנים ומוזמנות לקרוא את המכתב ולשלוח אותו לראש עיריית נצרת.
