מסתכל מרחוק ומודאג לקרוב. דואג עד כדי מיחוש עוצמתי כובש לב בהיותי מנסה להתרכז, להבין, ולהתבונן. בעונה זו נדהם לחשוב כי הקמת ממשלה במדינתנו אינה סיבה לשמחה עד אין קץ. היא לא מקור לתקווה לעתיד יציב יותר, נאה יותר, וטוב יותר, וכמו כן היא גם איננה ראשית לאיחוד הכוחות החיוביות ולפיתוח שותפות עם אנשי שלומנו. אירוע הקמת הממשלה נהפך מראשיתו לחלום רע בעיניי מחצית העם ואף יותר. הערתי לדעת תוך שיחות עם חבריי כי המתנגדים ביחד עם התומכים, כעם אחד, בתקופה הלילית הזו התעוררנו מזיעים מרוב פחד ואימה, כן עשינו בדיוק לפני שקיעת השמש והגעת החושך וההרס. תחושת החרדה רודפת את כולנו כבר זמן רב, זה לא חדש אבל מייאש. בלי שום קשר לנטייה הפוליטית האישית כולם חשים מסובבי אויב ומאוימים. הייתכן כי איחרנו לשוחח עם הזולת השונה? אמיתי הפכנו לשונאים שנואים? שמא התוחלת חוסלה לנצח וכמים בין אצבעותינו הלכה ונאבדה באופן בלתי נמנע ובלתי הפיך?
כאבא, כאיש, כאזרח, כמצביע, ובעיקר כבן אנוש – לא מעניינים אותי האינטרסים האישיים של בעלי הכוח ושל יושבי הכיסא העליון. לא מבהיל אותי כי לכל אחד ואחת עמדות פוליטיות מרוחקות ותובנות פרטיקולריות. לא מאיים עלי בגלל להודות על כן שלעולם לא תהיה חשיבה אחידה לכולנו, אדרבא ידיעה זו משמחת ומרעננת את לבי ומעשירה את הוויתי האנושית. לא מעניינים אותי מועמדים למנהיגות חדשה, חדשנית, מחודשת, ומתחדשת, אלה המבטיחים הבטחות שווא שאפילו אמירת כל נדרי בכל שעה איננה מסוגלת למחוק או לטשטש. לא מעניינים אותי אנשים אשר חושקים להקים לעצמם ולעצמן במות בהן להקריב את נפשנו לאלילי המודרנה או לאלילות הקיצוניות המחופשת לדתיות יתר. לא מעניינות אותי כל הדמויות הציבוריות אשר מטרת כל מעשיהן להרתיע את הזולת וליצור תחושות רדיפה ועוינות בקרבנו, הן מעוררות בי הסתייגות וסלידה. לא מעניינות אותי הצעקות לשמיים והסיסמאות הריקות, כבר היינו שם ולא נשבענו שלום ולחם. מדאורייתא להציל את נפשנו ואת הוויתינו כיחידים וכעם, עתה בעידנא דריתחא לפני החורבן.
דמוקרטיה היא שלטון הרוב אך ורק כאשר הרוב ההוא מתכוון להכיר בייחודיות הזולת, הנקרא אחר ושונה. היא גם זכאית להיקרא דמוקרטיה כאשר הרוב הנזכר מגן על השוני מעבר לעמדות הדתיות, הלאומיות, הפוליטיות והפרטיות של כל חלקי הרוב עצמו. הדמוקרטיה אינה דמוקרטיה כאשר משרתת את מפלגות השלטון או את חלקי האוכלוסייה ולא את כל העם בשלמותו, כאשר נשכחים חלקים ניכרים מן התושבים ואפילו אחד מהם. אנו צריכים לצאת מנקודת הנחה כי אכן אין דרך לרצות את כולם, אולם אין זו דרך הדמוקרטיה לרסן את קיום האחר על מנת שלא להידרש למצוא את האיזון עמו. זה לא דמוקרטי ולא יהודי.
הדמוקרטיה בגרסתה היהודית הינה שלטון בו הרוב קובע. חובת הציבור לכבד את ההחלטות, וחובת משרתי הציבור למלא את תפקידם בעודם שומרים על עקרונות המשטר הדמוקרטי, במיוחד כאשר עקרונות אלה מגבילים אותם ומרחיקים אותם מלהפוך לרודנים. על אודות כבוד ההחלטות אנו למדים בסיפורו של רבי מאיר. החכם הגדול ההוא, בהיותו חווה כאב בטן עז ביום השבת, סירב לקבל טיפול שנאסר על ידי חבריו החכמים מפני חשש לחילול שבת, וכל זה קרה למרות שעמדתו של רבי מאיר להתיר אך בידיעה כי טרופה אחרת עמדה לרשותו. הדמוקרטיה בגרסתה היהודית גם מלמדת אותנו כי מנהיג אשר לא נזהר בכבוד הבריות, עזרים כנגדו, אמור לקום מן הכס לפנות את מקומו למנהיג ראוי יותר. במידה והוא עצמו אינו מסוגל לקום, כי נדבק מדי למושבו, על הסובבים אותו להקימו כפי שנעשה בזמן רבן גמליאל לאחר שביזה את רבי יהושוע במשך קיום מחלוקת על מעמדה של תפילת ערבית.
הנני בוטח כי לפוליטיקאים שלנו מעלות טובות רבות, גבוהות יותר מאשר אלו הם מתארגנים להראות לנו. הם מתואמים מדי ומרקידים לנו ריקוד ציני מדי ואינם מפסיקים בצעקותיהם ומתעקשים להראות את הפנים המכוערות של הפוליטיקה הישראלית, או ליתר דיוק שלהם ושלהן. ואנו יצורי בשר ודם, נחווה את האווירה הזו באל כורחנו בעולם הזה? הלא באנו לפעול יחד טוב יותר בפינת העולם הזה? עד מתי?
דיינו, כי מאסנו מאנשי ציבור רודפי כתר ורודפי כותר, יושבי כס וממלאי כיס. עייפנו מדמויות מרכזיות העוסקות בהנצחת אבות אבותיהן, המתפרנסות מזכות אבות בזמן בו הן מערפלות את חושיהן להימנע מכל התערבות. ידוע לנו כי אי הפעילות שלהן מהווה תשלום לטובות אשר נעשו להן בהכתרתן. התעוררנו ליום חשוך חדש ומבהיל, בו אי יציבות, סכסוך ממושך, כעס אדיר, אי ידיעה, העדר צדק וחוסר הצדקה הומלכו עלינו. חרב האפליה מעל ראשינו, חרב ישן חדש אשר הוצאה מן הסלע על ידי הקנאים בעזרת האופורטוניסטים שקטים, משתיקים, ומושתקים. ומה עלינו לעשות? לעניות דעתי לצאת מחדש לרחובות ללא רעש, ללא כעס ובעיניים פקוחות, ללא שנאה וטינה אלא מלאי הבנה. לצאת מהיום לזרוע הידברות, הכרה הדדית, ודאגה אמיתית בטוב יושבי הארץ, להחזיר עטרת ליושנה – זוהר ושלום חברתי. אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת. ‘כי לא בכח יגבר איש’ אמרה חנה, ועל כן פרשו חכמי הדורות כי לא ביכולות האדם תלויה הצלחתו אם כי ברצון האחר המוחלט. לכן נדמה כי בינתיים נותר לנו גם לעשות פרפרזה למילות הבכייה של מיגל דה אונמונו ולזעוק בלחש בעת תפילתנו – את כואבת לי ישראל, עד מאד!
הרב אליהו פרץ, רבה של הקהילה היהודית בנורדלתה – ארגנטינה, לשעבר רבה של קהילת סיני בתל אביב
