שיט. שוב לא התעוררתי מהשעון.
אני שולח יד מדשדשת לפלאפון במחוות בוקר מוכרת אם כי כבר צהריים. אני ממצמץ בעיניים, מנסה לחדד את הערפל של השינה.
“שתי שיחות שלא נענו” אני ממלמל מתחת לשפם. אחת מאחי הקטן ואחת ממספר לא מזוהה. “מי זה?” אני תוהה לעצמי. לוחץ על מקש החיוג וכעבור כמה רגעים אני שומע קול עסוק “מחלקת דיילים…”. “אההמ… היי!”, אני אומר בקול עבה מהשינה, “מדבר מתנאור שוכר התקשרתם אליי?”
אני שומע את השקט שלה מהצד השני כשהיא מעכלת את השם המורכב הזה. “כן!” היא אומרת, “אני שמחה לבשר לך שעברת את טיסת ההסמכה ואתה דייל מן המניין!”. “איזה כיף!”, אני מוצא את עצמי קורא בהתלהבות חצי מגוייסת, “אני כל כך שמח לשמוע!”. היא ממלמלת עוד כמה משפטים שהיא צריכה להגיד ואני כבר לא איתה. לא יכול שלא לתהות לעצמי למה גם אחרי חודשיים וחצי של עבודה קשה ודינמיקות חברתיות מורכבות. רק אלוהים יודע כמה עבדתי קשה כדי להגיע לרגע הזה, הרגע בוא קיבלתי כנפיים ועדיין אני מתפדח לקרוא לעצמי דייל אוויר.
כשהייתי קטן הייתי חולה על בגדים, מדמיין לעצמי מה אני אלבש בבוקר, איזו דמות אעטה על עצמי בבית הספר. מסביבי כולם ידעו על החיבה המוגזמת שלי לטקסטיל. בישיבה, כשבחור ידע ששום דבר במלתחה שלו לא יתאים לדייט הראשון בחייו עם בחורה, ביקור בארון שלי היה תחנה מוכרת. ככל שהתבגרתי פינטזתי ביני לבין עצמי על הרגע שבו אבנה תיק עבודות ואגיע לשנקר ובבוא היום גם אפתח את רשת הביגוד לגבר הישראלי. השנים עברו, קסטרו מן וזארה פתחו את שווקיהם לגבר הישראלי המסוקס והחלומות שלי להיות מעצב אופנה נעלמו בפחד סטריאוטיפי.
אתם יודעים? אולי המשיכה שלי אחרת ואולי גם קשה לכם לקבל את זה אבל אני אדחוף את זה במורד הגרון שלכם ואראה לכם שאני יכול לא פחות מכם. עומד איתן ומנופף בחרב הלהט”בית במקומות הכי חשוכים
תמיד הייתי החריג בכל מקום. ההוא שנמשך לבנים במשמר בתי המשפט, המדריך הפמיניסטי הנשי בתוכנית הכנה לצה”ל של “אחריי”, המחנך במכינת הקדם צבאית שלא מפסיק לדבר על מגדר. בכוונה בחרתי את המקומות הכי רחוקים מהסטריאוטיפ, כאילו כדי להוכיח לעצמי ואולי גם לעולם שאני שונה. אתם יודעים? אולי המשיכה שלי אחרת ואולי גם קשה לכם לקבל את זה אבל אני אדחוף את זה במורד הגרון שלכם ואראה לכם שאני יכול לא פחות מכם. עומד איתן ומנופף בחרב הלהט”בית במקומות הכי חשוכים. אני מלח הארץ, הדמות הערכית, הגבר שבסיטואציה אחרת הייתם מחתנים עם הבת שלכם, אני בדיוק כמוכם, אין שום קשר בין הדמות הנלעגת מהטלוויזיה אליי. נו באמת…
הייתי צופה בבית בפרוייקט מסלול, מתענג ביני לבין עצמי על הדיוק שבתפירה, יודע שאני לעולם לא אאזור את האומץ לחגוג את מי שאני באמת. בפנים, במעמקי התודעה, ביני לבין עצמי פשוט פחדתי. פחדתי להצדיק את הדמות ההיא מהטלוויזיה, את הצעיף נוצות, את זה שתמיד מוקף בחבורת בנות מצחקקות, את מעצב האופנה ואת הבחור המשוחרר שבוכה כי הוא עצוב באמת. באמת שהתאמצתי להיות כמו כולם. אילו רק אם אתאמץ טיפה יותר, אקריב עוד קצת מעצמי יאהבו אותי, למרות.
בקיץ שעבר בארוחת שישי עם המשפחה, ארוחה שהבאתי פעם ראשונה חברים הומואים הביתה, ראיתי את אבא שלי נאבק בסלידה שלו. עם כל ההבנה שלי לקושי של אבא, הבנתי שלא משנה מה אעשה יהיו כאלה שיסלדו ממני רק בגלל שאני שונה. אני יכול לבלות את כל חיי בניסיון לכפר על השונות שלי, להקריב את עצמי על מזבח הנורמטיביות לדחוף את הרצונות שלי לתחתית סולם השיקולים וזה לא יעזור.
אז אני מתפשט, נפתר מהמעיל הנורמטיבי, מהמכנסיים השמרניים, מהמשקפיים השיפוטיות וקצת סולח לעצמי. אני מסתכל על העור שלי, הצבעוני והבולט לעין, זה שלא שזף אור שמש כבר שנים, לוקח נשימה עמוקה ולאט לאט מרים את העיניים. האמת, קצת קר לי ואני ממש מתבייש, אין לי מושג איך אני נראה ועוד מתפתל קצת מול עיני העולם. מתחת לכל הפחדים ההתרגשות לפרוש כנפיים מתעצמת, קודם את ימין ואז את שמאל להישיר מבט קדימה, בלי להתנצל לעמוד על קצה הצוק ולאפשר לעצמי לחוות ולהתנסות באיך זה מרגיש לקפוץ לאוויר,
בלי ציפיות,
עירום.
