צילום: דביר גיחז
התכנית “הכוכב הבא”, שהפכה למסלול הבלעדי לייצוג ישראל באירוויזיון, מצליחה לנער את הז’אנר של תכניות הריאליטי המוזיקליות, לחשוף תגליות וכישרונות מטורפים ולספק רגעים בלתי נשכחים.
רגע אחד כזה נצפה בשבוע שעבר, כשאלפי צופי הכוכב הבא לאירוויזיון, במיוחד מעריצי האירוויזיון שבהם, נדבקו למסך כששחף בלאש בן ה-21 מת”א עלה לבמה והדהים את שופטים עם ביצוע וכוריאוגרפיה לדז’ה וו של ביונסה, כשהוא נועל נעלי עקב.
“מי זה?!”, “מה זה?!” ו-“איזה תותח הוא שהוא עושה את זה!” היו רק חלק מהתגובות של הצופים המופתעים. לקהל באולפן היה קצת קשה לעכל את הנאמבר והוא לא עבר לשלב הבא.
“כשהחלטתי לעשות כוריאוגרפיה לשיר, היה לי ברור שאני לא עושה קאבר לביונסה על נעליים שטוחות”, הוא מספר בראיון ל-WDG, “העקבים מבחינתי הם לא גימיק. זה משהו שהוא באמת חלק ממני אז כשזרמתי עם השיר והכוריאוגרפיה לא חשבתי איך אנשים יתייחסו לזה. אחרי הנאמבר ראיתי שיש אנשים שפחות מכירים בזה, אבל לא כולם חייבים לאהוב את זה. כל עוד זה מעורר באנשים משהו אז מבחינתי עשיתי את שלי”.
בכל זאת בחרת לבצע נאמבר מורכב בשלב מאד קריטי של דו קרב, עם סיכוי של 50% לסיים את דרכך בתכנית.
“לשיר ולרקוד יחד זו עבודה מאד מאד קשה. הנאמבר של דז’ה וו בכוכב הבא היה הדבר הכי קשה שיצא לי לעשות מבחינת ביצוע על במה. לא רואים את זה, אבל כמעט התעלפתי מחוסר אוויר. אבל מעבר ללהיות זמר מבצע או רקדן מבצע, חשוב לי מאד גם ליצור. זה בא לידי ביטוי בדברים שאני כותב או עיבודים לשירים, ובתחום הריקוד בכוריאוגרפיה. זה משהו בתוכי ולכן זה משהו שלא הייתי מוותר עליו”.
מה היו התגובות?
“הפידבקים שאני מקבל הם מטורפים. ביום ששודר הנאמבר עם העקבים העברתי שיעור ריקוד לתלמידי כיתות ו’ ז’ ח’ בקרית גת. בסוף השיעור רקדתי איתם את הכוריאוגרפיה שהם למדו עם העקבים עצמם, והם ממש התלהבו מזה. לא הייתי מדמיין לרגע שילדים בפריפריה בקרית גת יזרמו עם זה ויקבלו את זה בהבנה מלאה. אבל מסתבר שגם במקומות שאנחנו לא חושבים שיקבלו את זה, גם בנות וגם בנים עפו על זה וממש התלהבו, וזה ממש מרגש. אני חושב שדווקא הדור הצעיר פתוח יותר לדברים חדשים, ומבחינתי זה משהו שונה שאני יכול להראות להם מעצמי, אבל לא משנה מי יראה את מה שאני עושה, אני שמח להביא לבמה משהו שונה ואחר, כי מישהו יכול לקבל מזה השראה”.
צילום: עמית סליקטר
לא רציתי לעלות לבמה בגי’נס וטי שירט ושיגידו לי “וואו אתה שר כל כך יפה”. באתי להזיז משהו באנשים שרואים אותי ובסופו של דבר לגרום להם לאהוב את זה”
אז יש פה גם מסר?
“אני חושב שאם יש לי מסר להעביר, לא משנה אם הוא מכוון למבוגרים או לילדים, זה פשוט ללכת אחרי האמת שלך ועם מה שאתה אוהב ופשוט להיות עצמך. אם יש משהו שאפשר לזקק מהדבר שעשיתי, שכביכול הוא פרובוקטיבי, שונה, נשי, ובכללי הוא לא מה שרגילים לראות על המסך, זה שהייתי מי שאני. ואם אנשים ייקחו את זה ויקבלו מזה השראה אז את שלי עשיתי.
הכלל הכי חשוב בחיים שלי הוא פשוט להיות מי שאני וללכת עם זה. גם אם מישהו מאד חשוב יגיד לי את הדבר הכי נורא שאפשר לשמוע, אני אקבל את הדעה באהבה, אבל במקביל אני גם יודע מי אני ומה אני רוצה מעצמי ולכן זה לא יגרום לי לוותר או להפסיק. אין לי בעיה להתמודד עם ביקורת כי אני מאד שלם עם עצמי, וזה ללא ספק עוזר לי להוציא את האמת שלי החוצה כי היא כשלעצמה שונה. לא רציתי לעלות לבמה בגי’נס וטי שירט ולשיר משהו מגניב ושיגידו לי “וואו אתה שר כל כך יפה”. באתי להזיז משהו באנשים כשהם רואים אותי ובסופו של דבר לגרום להם לאהוב את זה”.
איך אתה מסכם את חווית הכוכב הבא – כיפית או קשה?
“לגמרי כיפית. הרגשתי שאני ממצה את עצמי ב-100 אחוז. ההפקה זרמה איתי מבחינת סטיילינג ועיבודים ונהניתי ברמות. היה גם קשה אבל זה היה קשה של ניסיון, ושל התרגשות, וגם זה חלק מהכיף”.
על כל בן אדם שלא יאהב את זה יהיה אחד שכן
את העקבים שחף לא שלף במיוחד עבור התכנית. הם חלק בלתי נפרד מהפרפורמנס שלו כזמר בשנים האחרונות.
“בתיכון הייתי במגמת תאטרון ובלהקת נוער, וכשסיימתי בית ספר התחלתי ללכת לשיעורים פתוחים והייתי הולך כל יום לאיזה שיעור או שניים, למדתי כל מיני טכניקות וסגנונות, ובסופו של דבר התחברתי לריקוד על עקבים שמאד תפס אותי, ומאז אני עושה את זה”.
זה ז’אנר שמאד רחוק ממודל הגבריות שרווח בקהילה.
“באופן כללי קשה להיות גברי על עקבים. הם מביאים איתם ווייב מסוים שאני מאד קשור אליו. אבל עקבים לא מכתיבים אותי והם לא גימיק שעליו אני מתבסס, אני פשוט חי את הוויב שהדבר הזה מביא. אני אומן שיש לו כל מיני צדדים, אני חי את האומנות שאני אוהב וזה פשוט מתחבר לי.
לגבי המודל הגברי, זה יכול להיות מאד קל ובטוח שאתה הולך על הקלף הזה, אבל בסופו של דבר, אם בן אדם לא ימשך אלי בגלל מה שאני עושה אז הוא פשוט לא בשבילי. ועל כל בן אדם שלא יאהב את זה יהיה אחד שכן. אני לא אשנה את עצמי כדי שיותר אנשים יאהבו אותי. אני לא בהכרח חושב שאני נשי או גברי, אני פשוט מי שאני. אני מאד אוהב את השילוב בין דברים שהם גבריים לדברים נשיים, אם זה בלבוש, בסטייל או בתנועה, וזה שילוב שאני מאד אוהב לשחק איתו. יש אנשים שיכולים להיות סופר גבריים ועדיין יוכלו לאהוב את מה שאני עושה וגם להמשך לזה. זה יותר שנוי במחלוקת מהכיוון שחלק מוחלט מההומואים הולכים אליו, אבל הכל מתחבר לשורה התחתונה שצריך ללכת אחרי האמת שלך”.
צילום: דביר גיחז
“סטרייטים וסטרייטיות לא מתיישבים בשלב כלשהו עם ההורים שלהם ומספרים להם בדרמטיות על הנטייה המינית שלהם. וגם אני לא רציתי לשבת בשיחה ולגלות את “הסוד הנורא” בדרמטיות. אם זה משהו שאני יודע כל החיים שלי אני לא צריך לעשות מזה עניין”
את הקבלה העצמית ששחף הקרין על הבמה ומול השופטים, אי אפשר לפספס. הביטחון שהיא מעניקה לו מלווה אותו גם בבחירות שהוא עושה ובתכניות שלו לעתיד.
“לאהוב ולקבל את מי שאני זה חלק מתהליך ההתבגרות. למזלי זה קרה יחסית מהר ובאופן בריא וטוב. גם כשהייתי קטן הרגשתי הכי בנוח ולא נתנו לי תחושה שאני צריך להחביא משהו. יצאתי מהארון אחרי שאחי הגדול יצא מהארון, והבית מאד זרם עם מי שאני, אם זה בנטייה ואם זה בעיסוקים שלי”.
איך זה לצאת מהארון בתור אח שני שיוצא מהארון?
“אחרי שראיתי את ההורים שלי מקבלים את אחי הגדול בכזו אהבה, היה לי ברור שזה לא משהו שצריך לעשות ממנו ענין. אם הייתי רואה שאחי אוכל סרטים על לספר על הנטייה המינית שלו להורים, אז גם לי היה מפחיד לגשת אליהם. אבל כשראיתי שאין בעיה עם זה והכל אחלה זה הקל עלי. היציאה שלי מהארון הייתה מאד אגבית. הרי סטרייטים וסטרייטיות לא מתיישבים בשלב כלשהו עם ההורים שלהם ומספרים להם בדרמטיות על הנטייה המינית שלהם. וגם אני לא רציתי לשבת בשיחה ולגלות את “הסוד הנורא” בדרמטיות. אם זה משהו שאני יודע כל החיים שלי אני לא צריך לעשות מזה עניין”.
צילום: עמית סליקטר
“אם יש משהו שאפשר לזקק מהדבר שעשיתי, שכביכול הוא פרובוקטיבי, שונה, נשי, ובכללי הוא לא מה שרגילים לראות על המסך, זה שהייתי מי שאני”
בימים אלו עובד שחף במרץ על המוזיקה שלו, כותב שר ומקליט, ובעתיד מתכנן לעבור לחו”ל ולהמשיך להתפתח שם.
“תמיד ראיתי את עצמי עובד גם בחו”ל. אני כותב באנגלית ומופיע באנגלית. מגיל 12 ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, גם אם לא ידעתי בדיוק איך. אני מאד רוצה לעשות דברים בארץ, אבל אני לא רוצה להיות זמר חולף של דיסק או שנים או של קליפ מדהים שנשאר לצבור כניסות ביוטיוב. אני חושב בגדול, ובארץ אני לא יכול למלא את נוקיה כל שבוע, וזה בדיוק הסגנון שאני שואף אליו – אני רוצה למלא במות כמו נוקיה כל שבוע”.
ואם כבר מדברים על השוואה בין חו”ל לארץ – מדונה או קרן פלס?
“קרן פלס. גם בגלל שהיא מדהימה, וגם בגלל שבתור מעריץ של ליידי גאגא אני לא יכול לבחור מדונה. למרות שלא נשכח לה את ווג”.
בריטני או ביונסה?
“ביונסה. במיליון אחוז. אני חושב שביונסה היא הרבה יותר קרובה למה שאני מכוון אליו. אבל בריטני של פעם הייתה אהבת חיי. אני לא אשכח את עצמי בגיל 10 הולך לחנות דיסקים וקונה דיסק של בריטני ספירס, שעד היום יש לי אותו”.
אין הרבה זמרים בארץ מהסגנון שלך. למה לדעתך?
“בסופו של דבר זה גם יגיע לשם. יש לנו עכשיו את נעה קילר, שהיא קצת בריטני הישראלית, ויש את סטטיק ובן אל, ובסופו של דבר, יש מצב גדול שיהיה מישהו במדינה שלנו שישבור את הגבולות בצורה של פרינס, פרדי מרקורי או דיוויד בואי, בהקשר לפרסונה האמנותית הגברית, ושהציבור הישראלי יצרוך אותו באהבה כמו שצורכים את המוזיקה והדמות של נועה קירל בימינו עכשיו. תמיד אשמח להביא את כל מה שאני יכול בבמות בארץ, להצליח פה ולפתח את הקריירה שלי,. החלום הכי גדול שלי זה לצאת לסיבוב הופעות מטורף בחו”ל – ולהתחיל אותו פה בבית”.
