“אחרי החגים”, “שנה טובה”, וכל שאר הקלישאות האלה שאומרים אחת לשני ואחד לשנייה. אנחנו מתכוונים לפעמים שלחבר, לחברה לאהוב תהיה שנה טובה, אבל אנחנו בעיקר מאחלים אותה לעצמנו.
משפחה הפכה למובן מאליו כשהדודים מתאספים סביב שולחן, חולקים צער שמהול בשמחה על סבתא וסבא שלא יבואו כי הם אינם עוד, ורק רוחם מרחפת מעל ריחות תבלינים ובמילה בערבית שנזרקת מפיה של אמי מדי פעם לפעם.
יושבים סביב עוגה עם בטן מפוצצת מטעמים של ילדות ונזכרים באיזה שטות שאחי עשה כשהיה קטן, שואלים את האחות איך הילדים והיא מספרת על משהו גאוני שהם עשו ועל איזה מוצלחים הם, מדברים עם אחי על העסק שלו, מתעניינים אם יש לו מישהי, כמהים לעוד משפחה בדיוק כמו זו, שתשב סביב שולחן ותחווה את ההווי שלה, את האבדות, את השמחות ואת ההתקבצות סביב שולחן החג.
אחרי שהטקס המאולץ נגמר חוזר איש איש אל ביתו ואל חיק משפחתו שלו, אל התא שהוא בנה. מסתכל סביב ושואל את עצמו: האם זו שנה טובה?
כבר התרגלתי שאותי לא שואלים, לא מצפים ממני לתא משפחתי משלי. אני זאת שחוזרת לעיר הגדולה לעשות השד יודע מה בחיי האבודים. כי למה כבר אפשר לצפות ממי שבלי להודיע ברחה לקצה העולם לחיות את עצמה מבלי לחשוב על המשפחה או על ראי הדורות?
אני זוכרת היטב את החג האחרון, זה שחשבתי שאולי הגיע הזמן לספר בו. זה שידעתי שאחריו אולי לא ירצו שאגיע, אולי לא ידעו איך לפנות אלי כשאגיע בשמלה. ידעתי שאני ה’לא ברורה’, ה’לא יודעים מה יהיה איתה’, זו שלא יודעים למה לצפות ממנה.
נפגשנו על הגג שלו, הוא רצה להשתזף ואני רציתי להיות מנותקת איתו על גג העולם שלנו. חזרתי מהמספרה מוכנה לחג חיצונית, לא כמו שרציתי ולא כמו שאני יודעת שעוד אהיה, אבל הכי טוב שיכולתי לעשות. ההורמונים הציפו אותי כמו תבלינים של דג מהתנור, שרק אחשוב עם הראש ולא עם הזנב.
“אני מפחדת”, אמרתי לו, “אני לא אוכל להתמודד איתם. הם לא יודעים ואני מרגישה כבר כמעט במקום האחר, אני לא יכולה לסבול את השם שלי, לא מוכנה לשמוע שהם פונים אלי בלשון העבר שלי”
-“את מוכנה להתמודד איתם ככה בשולחן החג ולספר על עצמך ועל מה שאת הולכת לעשות?”
הוא מציב לי את השאלה ויודע את התשובה שלי. אני לא מוכנה. זה שלי ואני לא רוצה לשמוע מה יש להם להגיד על זה, אני לא זקוקה לחיבוק שלהם גם אם הוא עוטף, לא לדאגות לשלומי ולא לכסף לנסיעה. יש לי את הכל, רק אין לי אותי וכדי שיהיה לי אני צריכה שקט נפשי.
אני מוצאת אותו על גג העולם שלנו מנקודת המבט של רחוב המסגר. הוא בתחתונים כי הוא רוצה להשתזף ואני רוצה להיות ערומה, אבל משהו עוד מפריע, עוד לא שלם כדי שזה יקרה.
אני יודעת שהוא מתכנן לבלות, לצאת למסיבה עם מישהי אחרת. ולי מחכה ההתמודדות עם המשפחה, עם שולחן החג, עם שאלות נימוסין ומשפטים ריקים מתוכן, עם בדיחות לא מוצלחות, עם אחיינים ודברי מתיקה.
כבר התרגלתי שאותי לא שואלים, לא מצפים ממני לתא משפחתי משלי. אני זאת שחוזרת לעיר הגדולה לעשות השד יודע מה בחיי האבודים. כי למה כבר אפשר לצפות ממי שבלי להודיע ברחה לקצה העולם לחיות את עצמה
כל הנסיעה לבאר שבע התאפקתי שלא לבכות. אני יודעת שאיך שאשמע את השם ההוא שלא אומר לי כלום עכשיו, זה יצא החוצה. ההורמונים מייפים אותי, גורמים לעור להיות חלק יותר ולאישה שבי לפרוץ החוצה. הם גם לא משאירים מקום לספק. כשכואב זה יכאב ויתפרץ. אישה לא לוקחת לבטן, לא בוכה בלילה, היא אומרת הכל בפנים.
הגעתי אל בית הבית של אמא, אל הבית שהילד ההוא שכבר לא קיים היה גר בו, לומד בו, חולם בו ומגיע להישגים מבלי להגשים את עצמה, את עצמי.
עליתי במדרגות ונשמתי עמוק. אמא קראה לי בשם שהיא מכירה, זה שנולדתי בו וציוותה אלי בפועל זכר לרדת לעזור.
-“עוד רגע, אני בשירותים”. לא מצליחה להגיד פועל בלשון העבר שלי, לא מסוגלת שזה יצא מגרוני החוצה.
רצתי לחדר באמבטיה ונעלתי את עצמי, הסתכלתי בתמונה הראשונה שלי ושלו יחד, הסתכלתי על המבט בעיניו, בערב ההוא שבו הצטלמנו יחד על גג מלון, רגע לפני שהוא אמר לי בפעם הראשונה “אני אוהב אותך”. נזכרתי בגג ברחוב המסגר, כמה הוא עלוב ביחס לגג במלון אבל כמה המילים הן אותן מילים ולא משנה החלל, ולא הגוף. הנפש היא מה ששומע.
לא יכולתי לעצור את הבכי. היא תראה, אמא תמיד יודעת. היא תרגיש והיא תשאל ואני אצטרך לשקר לה. אני לא מסוגלת וזה לא מגיע לה, אבל אני חייבת להיות חזקה מולה.
ירדתי למטה בחשש, סכין פילח את גופי שוב ושוב בעוצמות חזקות. הנה אמי שאוהבת אותי, שגאה בי כל כך, רוצחת אותי שוב ושוב בדקירות סכין כשהיא קוראת בשמו של הילד האהוב שלה. היא לא רואה את הדם, היא לא מבחינה בגסיסה. היא לא מבינה מה יש לי ואני מדממת על הרצפה, רוצה לצעוק לה שתפסיק, שהיא מכאיבה לי, ולא יכולה כי זה חג וכי תהיה לי שנה טובה.
אני לא אשכח את החג ההוא לעולם. גם לא את זה שבא אחריו, איך רגע לפני החג נפגשנו אני והיא בבית קפה כשקצת הרגשתי טוב יותר. אחרי הדאגה למצבי הבריאותי, אחרי שהתרגלה למראה שלי וניסתה להעמיד פנים שכלום לא השתנה, הסברתי לה שאני לא רוצה לטאטא מתחת לשטיח כמו שרגילים לעשות אצלנו במשפחה. שזה בסדר לשאול, שזה בסדר לדעת ושהיום בניגוד לאז אני גם מסוגלת להסביר, אפילו לכתוב על זה את הבלוג הזה ממש. אני לא אשתוק יותר, לא אפחד. הפחד לא יניע אותי. לא מעניין אותי מה יגידו השכנים.
החג שהיה אחריו נראה שונה ומואר, לבשתי שמלה, הצטלמתי לפייסבוק והוא אפילו הסיע אותי עד לפתח ביתי. דממתי פיזית כי כאב, אבל עכשיו לפחות כולם יודעים למה. דודה שלי לחשה לאוזני “את בסדר? איך את מרגישה?”, אחי היה גאה בי ואחותי כרגיל שתקה. זה קשה, אני עכשיו צריכה להכיל אותם יותר משהם אותי.
והיום נסיעה לבאר שבע היא פשוט נסיעה, עולים על רכבת, אוטובוס, לא משנה ג’ינס, חולצה או שמלה. ורק החשש הקטן הזה שאמא תרצה את הילד שלה ולא את האישה שגדלה, שתפנה אליו אולי בטעות, אולי בכמיהה.
אבל אני לא יכולה לחיות את הפחד. אני מי שאני ותהיה לי שנה טובה.
