אני הומו פריבילג – על המתח בין מרכיבי הקהילה הגאה והמאבק הגאה‎

“מהו הנושא הבוער ביותר בקהילה בעולם הפוליטי?” זוהי שאלת הסקר שהעליתי בימים האחרונים לקבוצות הקהילתיות השונות ברשת החברתית, כאשר בין התשובות האפשרויות היו: חוקים הקשורים לזוגיות והורות (חוק הפונדקאות, תיקון תקדימי בג”צ, ברית הזוגיות), חוקים הקשורים לקהילה הטרנסית (הקלה בהליך המגדרי, ביטול חוק הפללת הלקוח ולאחר מכן הוספתי גם הגברת הענישה והאכיפה על אלימות ופשעי שנאה) או הגברת זהויות וייצוגים גאים שונים בעולם הפוליטי.

ציפיתי לחלוקה מפוצלת ולדיון סוער, בין הומואים שיתמקדו בהורות, לבין נשים שירצו בייצוג הולם של זהויותיהן לבין טרנסים.ות שיבקשו לחיות ללא הצקות, התנכלויות ואלימות.

התכוונתי לסכם את הסקר במילים “המצע של כחול לבן, מכיל את כל אלה ולכל אחד מהסעיפים בו יש פרקטיקה מיטבית אם בקידום חקיקה, אם בשינוי נהלים בתוך משרדי הממשלה ואם בהגברת המודעות והסובלנות החברתית”. מעין אמירה כללית ומגייסת. אך הופתעתי מדפוס ההצבעה ומהתגובות והרגשתי שלא אוכל לסכם כך, נגעתי בנקודה שדורשת דיון מעמיק יותר.

תוצאת הסקר הייתה מאוד מוטה לכיוון הפונדקאות וברית הזוגיות מה שעורר דיון סוער (ולא הראשון) על סדרי העדיפויות בקהילה הגאה, דיון שהתרחש במקביל ובלי קשר גם בקבוצת ווטסאפ של פעילי הקהילה שאני חבר בה.

האם אני כהומו פריבילג אמור להתעסק בקהילה הטרנסית? האם מתוך חמלה? הזדהות? מתוך אחריות דמוקרטית חברתית?

האם אני כהומו סיסג’נדר פריבלג אמור לדאוג לייצוג של לסבית? של טרנסית?

האם אני כהומו סיסג’נדר יהודי פריבלג, אמור בכלל להתעסק בקהילה הגאה, בזמן שערבים בישראל סובלים מאפליה ארוכת שנים ומאוימים בטרנספר מ”בחירה”? והמצב עם הפלסטינים? ואיראן גרעינית? ומצב ביטחוני רגיש?

ומנגד – האם כטרנסית אני אמורה להגיע להפגנה על פונדקאות? האם כלסבית אני אמורה לברך הומו ברשימה לכנסת? האם כערבי גאה עליי להימנע להצבעה למשותפת כי יש בה הומופוביה?

אם אחת התשובות הנ”ל היא כן, באיזה מחיר? איך אני משלם בבחירה להשקיע את המשאבים שלי באחר?

המאבק המאוחד שלנו מתחיל להתפצל וגישות סותרות מופיעות בתוך הקהילה. ישנם הנאבקים על הכרה בזוגיות ועל הזכות להורות וישנם נאבקים על היכולת לעסוק בזנות כמפלט אחרון או נאבקים על אפליה בכל תחום של חייהם, על חייהם

כקבוצת מיעוט אנחנו רגישים יותר לאחר, סולידריים למיעוטים, לאי צדק חברתי ולהתנכלות הרוב. על הסולידריות אפשר להוסיף גם את ההזדהות שישנה בקהילה הגאה – תחושת שונות שכל אחד מאתנו חווה, חיפוש אחר מודלים, הגדרה עצמית, יציאה מהארון שאינה מסתיימת לעולם, לעיתים התנכרות משפחתית, אפליה חוקתית, התנכלויות ואלימות. כך שיש לנו שני יסודות למימד קהילתי מאחד. לרצון שלנו להתגבש ולפעול יחד לשינוי, לשיוויון.

עם זאת, כקהילה רדיקלית אנחנו מתמודדים כל זמן עם תהליכי הקצנה. חלקנו הופכים למקובלים יותר בחברה, מיוצגים יותר, זוכים לאהדה והזדהות חברתית מהקהילה ההטרו-נורמטיבית. מאידך, חלקנו נשארים מאחור, עדיין מופלים, מוזנחים, נלחמים על החיים. כך המאבק המאוחד מול הממסד נהפך למאבק פנימי, במי שהיו אחינו וכעת מיושבים מדי, נהפכים אט אט גם הם לחלק מהממסד המדכא.

תהליכי הנורמליזציה של הזרם המרכזי מאפשרים לחבריו את הפריבילגיה לנטוש את הזהות הגאה כזהות העיקרית המניעה אותם, אם אני יכול לחיות חיים סבירים כהומו, אני יכול להתמקד בקריירה, או להצביע למפלגה שדגלה הוא דווקא מדיניותה הביטחונית.

גם המאבק המאוחד שלנו מתחיל להתפצל וגישות סותרות מופיעות בתוך הקהילה. ישנם הנאבקים על הכרה בזוגיות ועל הזכות להורות וישנם נאבקים על היכולת לעסוק בזנות כמפלט אחרון או נאבקים על אפליה בכל תחום של חייהם, על חייהם. גדלה התהום בין גישה של “אנחנו רוצים להיות כמו כולם, תנו לנו את הזכויות להתקיים פה ככל אחד”, לבין גישה של “לא אכפת לנו איך אתם מרגישים לגבינו, פשוט תנו לנו את הזכויות שלנו לשוויון, או לכל הפחות תפסיקו להתנכל אלינו”.

בתוך הקהילה נוצרות תת קהילות, זהויות נוספות מופיעות, חופפות או סותרות. נוצר הרצון לייצוג של כל זהות, בתוך ארגוני הקהילה ומחוצה להם, רצון למאבק שיעזור לי, רצון להשקיע משאבים בצורה הולמת (עם הגדרה משתנה להלימה), רצון לגישה משותפת למאבק. עוקב לרצונות אלה התסכול, על אי ההבנה, על אי ההלימה, על ייצוג חוזר של בעלי הכח שממילא כבר פחות רדיקליים והרבה פחות מופלים ולעיתים תסכול גם על עצם הדיון החוזר בכל אלה. גם המרחבים הגאים, אשר התיימרו להוות מרחב בטוח של קהילת השווים, מאבדים ממשמעותם, האם לסבית תרגיש בנוח בקבוצה שיש בה רוב הומואי? האם טרנסית תרגיש בנוח בקבוצה של הומואים וביסיות?

קל לגייס עמיתים למאבק כשהאויב משותף, אבל כשהיעדים משתנים, הברית נסדקת. האם על הקהילה הגאה להמשיך למצוא אויבים משותפים? להתפשר על דרך המאבק? על גישה מתאימה? או פשוט להתפצל?

חוק הפונדקאות “תוקן” בקיץ הקודם, ותיקונו היווה נקודת מפנה במאבק שלנו, חקיקה מפלה מוכוונת כנגד הקהילה הגאה. אני משער שזו הסיבה שהאפשרות הזו בסקר זכתה למירב הקולות. חציית הקו הזו והנגיעה בנקודה שהחברה ההטרו הכי מזדהה איתה, גרמה להתגייסות המונים, מתוך הקהילה ומחוצה לה. נבעו ממנה יום שבתון והפגנה ענקית, שבעצמה דרסה אירוע של הקהילה הטרנסית בדרום העיר לאחר מקרה אלימות נוסף ויש המסמנים דריסה זו כראשית הפיצול בין המאבקים.

האם שאיפתי לצדק חברתי תעלה על השאיפה להגשמה עצמית? האם זכותי להיות חבר בקהילה הגאה ולהימנע ממאבקים אשר לא נוגעים לי ומקדמים אותי? אלה שאלות קשות, בטח בעולם שהדיון הערכי בו דועך לטובת מסרים קלים, דמגוגים, אני והם, שחור ולבן. זו מורכבות שעל הקהילה להתמודד איתה, דיון שחייב להיערך, כל זמן. אך איך ניתן לקיים דיון כאשר קולות חשובים בו לא זוכים להישמע. נשים מופלות בחברה גם בלי קשר להיותן לסביות או ביסיות, אל תטרידו טרנסית בדיונים אידיאולוגים כשהיא נאבקת לסיים את החודש.

על ידי אותם נערי פוסטר נקדם צעד אחר צעד את המאבק הגאה, את הנציגים הגאים.  על כל צעד שיתקדמו נחייב אותם לקדם גם את שאר תתי הקהילות, על כל משאב שיצליחו להשתלט נדרוש חלק

ואם הבעיה היא גם הפתרון? האם נוכל להשתמש במאבק ההומואי, הפריבילגי כדי לקדם את שאר הקהילה? חוק הפונדקאות, חוק ברית הזוגיות וחקיקה מחליפה לתקדימי בג”צ (רובם עוסקים בהורות ומשפחה) היו האפשרויות שקיבלו את מירב הקולות בסקר. אולי כי רוב הגולשים בקבוצות המאבק הלה”טבי הם הומואים, לסביות וביסים.ות, אך ישנה סבירות גם כי נבחרו  בגלל שאלה מייצגות בצורה הטובה את האפליה שלנו בהשוואה לתפיסה הרווחת בחברה הישראלית על הדרך למימוש עצמי.

סולידריות והתגייסות למען מאבק של אחר מתרחשות כאשר ישנה הזדהות, כאשר אני רואה את עצמי באחר ומוצא את הצדק בו. נוכל להמשיך להשתמש בנערי פוסטר – החברה מתנועת הנוער, זה מקורס מכ”ים, זו מהמושב, זה מהמילואים, זו מהמשלחת של הסוכנות, זה מהתואר, זו מהפרויקט, זה מגינת הכלבים. אלה שעוברים חלק, דומים לחברה הישראלית ומגייסים סביבם אהדה. על ידי אותם נערי פוסטר נקדם צעד אחר צעד את המאבק הגאה, את הנציגים הגאים. זה לא יהיה ייצוג הולם, זה לא יהיה מדויק, אנחנו נמשיך לבקר אותם ותוך כדי להעניק להם את תמיכתנו, להאמין בהם. מאידך, התמיכה הזו תחייב אותם לא להתנער מאיתנו, על כל צעד שיתקדמו נחייב אותם לקדם גם את שאר תתי הקהילות, על כל משאב שיצליחו להשתלט נדרוש חלק. לא נסתפק בכך, נדרוש מהם לשים מאחוריהם עוד שלב שיעזור לשאר להתחזק, כדי שיוכלו לצמוח ולייצג את עצמם.ן, בצורה הכי טובה שהם יכולים.ות בצורה הנכונה לתת הקהילה שלהם.ן.

רעות נגר השכילה להגיד: “בסופו של דבר המיינסטרים צריך את הרדיקל ורדיקל צריך את המיינסטרים. הרדיקל נותן כוח למיינסטרים לפתוח את הדלת, המיינסטרים שם רגל בדלת ובאחריותו להשאיר את הדלת פתוחה כדי שכולנו, שעזרנו לדחוף את הדלת הזאת, נוכל להיכנס ולא חלילה נישאר בחוץ”.

המתח ישאר, הביקורת תהא כל זמן, האם הנציגים פועלים מספיק לטובת כולם? האם שוב נבחר גבר כי הוא עובר טוב ולא אישה? למרות שהיא עושה יותר, למרות שהיא לא פחות ראויה? שאלות שימשיכו להישאל, ובצדק. מבחינתי יש לכך מענה – עוד נראות, עוד עשייה. נכון, ימשיכו להגיד שלא משנה כמה עשייה תהא, כשהעיניים עצומות לא יראו אותה, איני מאמין בכך, אי אפשר להתעלם ממנה. עקיפה מהצד אינה התעלמות ממכשול, זו צורת התמודדות שמבחינה בו, ככל שנגדיל את המכשול ונתחכם אותו יהיה קשה יותר להתמודד איתו, בואו נהיה המכשול. נאתגר את הנציגים שלנו, נמשיך להידיין איתם על הצעד הקודם ועל הצעד הבא, על הפרקטיקה, על דיוק מסרים ועל ההתחייבות שלהם מולנו אבל גם נעניק להם את המרחב לפעול, להתקדם למען כולנו, למען אותו שלום, שוויון וביטחון שכולנו שואפים.ות לו.

אני הומו פריבילג, שמאמין במאבקים גאים אחרים ומוצא בהם צדק, שאינו רואה בהגשמה עצמית שלי ובמימוש צדק חברתי התנגשות אלא כחלק ממנה. אני הומו פריבילג שלוקח אחריות ומושיט יד. כדאי לחשוד במניעי, מותר לטעון לפטרונות, אבל בעיניי לא יהיה נכון להתנכל להושטת היד, אלא להיעזר בה, לנצל אותה.