אלישע גולני / קול של הומו

בטקסי הזיכרון תמיד רציתי לדקלם
לקרוא “נזכור” ולהדגיש שבמותם ציוו לנו את החיים
אבל ממשהו בהגייה שלי היה קשה להתעלם
משהו בדיבור שלי תמיד לא נשמע מתאים

רציתי להגיד “הטקס תם”
להגיד “לא נפרדו בחייהם ובמותם”
להקריא “אהבה מקודשת בדם”
“ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם”

משהו בכל זאת עמד לי כמכשול
איפהשהו בשפתיים או במיתרי הקול
הבהיר לי תמיד שאני לא כל יכול
שתמיד תמיד מסתתר במצלול
איזה סוד

זה סוד שחיכה שם עד גיל העשרים
מתחבא שם למטה בין מיתרים
ותמיד באזני ובאזני אחרים
הוא חשף:

הצ’ תמיד מחליפה את הת’
מזכירה שאני משהו כמו גבר מזוייף
המגזימים ילעיזו עליי “הומו מטונף”
ואני התפללתי להדגיש “את הטף, את הטף”

כי הקול של התנ”ך
הוא מעונב בעניבה
מדקלם ללא היסוס את המילים של התקווה
אף אחד לא יחשוד שמדובר באיזו נקבה
אך כשהומו ממוצע מדקלם שורה כתובה
הצורה בה הוא מקריא היא לפחות מעליבה
את הטקסטים הקדושים

כי בטקס צריך לכבד אנשים
ואם צריך – לוותר על שירה של נשים
וכל הזכויות שאתם דורשים
לא כאן

כי הקול הזה שלכם מזכיר תועבה
ובטח בכלל לא עשיתם צבא
ואם נכתב “קול באישה ערווה”
אז איפה קולן של ההומואיות נחווה?

כי הקול הלאומי הוא לא קול של הומו
לא תשמע אותו אף פעם מלווה את הפרומו
זה קול שמשוויץ בח’ ובע’
הוא לא בא מִפה שאליו נכנס זין

מלאכי חזקיה לא עולה על הנש
דן כנר מנקד גם כשהוא מתעטש
ליד אבשלום קור כל אחד הוא טיפש
ואין פורח בחדשות של חמש

כי הומואיות לא מדליקות משואה
אפילו לא מדווחות על פקקים בתנועה
זו זכות ששמורה לגבריות ביותר
גם על סייל מודיעים בקול באס קודר

ואני לעולם לא אהיה קול הלאום
כי חבר’ה כמוני צריכים לא לנאום
במקרה הטוב להנחות תכנית על עיצוב
להביט מהצד על כל טקס חשוב
וקול של גברבר אמיתי
לתרגל

ואיך שאמר לי אותו ילד, לעזאזל
כשאיים להרביץ לי בראש עם מקל
“תעשה ניתוח לשינוי קול יא קוקסינל”
והשאר יסופר בתולדות ישראל