pixabay | cc0
פרק א. איכה ישבה בודדה, אנוסה, נאנסת, מנוצלת, מוכה ומופקרת. יומם ולילה אלימות מוחשית וממשית סביבה. בוכה בלילות בעודה חרדה שמא יתעוררו הרודף האכזרי ושותפיו לדרך. סיוע אין לה, הייתה ותהיה כקרבן. חטא חטאו המקיפים לה אולם על כן לא ארע להם דבר מה. חטא חטאו ומעשה טמא עשו עמה עוברי הדרך. עיניה אינן יורדות מים כי יבשו. בקול שקט משננת ואומרת – שמעו כי מנחם אין לי, תבוא כל רעתכם לפניכם המתעלמים מן המכה אשר אליי באה ואליי פעם אחר פעם חוזרת.
פרק ב. איכה נשלחו ילדותי פליטה ואין להם מקלט. נשפכו אפליה וגזענות בין בנותי המיעוטים ונזנחו ביד גורל אשר נקבע מראש. לא מצאו חזון ציון הנחלקים לאגודות אגודות ובדמעות כלו עיניהם. חללים נותרו ואין חיק לשוב אליו. נביאים חזו ואת עווננו אין פה אשר יאמר. צעקו ליבות הזר והשונה אולם משיבים אין להם אם כי שכבו לארץ נדחים בעוניים.
פרק ג. היו, ישנם ותהיינה אשר עברו מסעות מגדר. היו, ישנן ויהיו שקיימו אהבה לא צפויה אשר חותרת תחת המקובל. תחת רגלי נושאי השנאה התבקשו אהבתם לחבות ולהידכא. חושך ולא אור מוליך את השונאים בדרכם. אויבי האוהבותים פצו פי עליהם בחסר רחמים צייד צדו אותם. גמול לאוהבותים ולמשפחותיהן עד כה לא הושב כלל.
פרק ד. איכה צועקת ציון ומבקשה את קץ השנאה. חללי חרב וחללי רעב זועמים בשקט, ידי המרחמותים בשלו אותם ולא כלתה חמת שומרי השבר. מהירים שומרי דעות הפחד ומן ההרים צורחים אל כיוון השמש, ראייתם הפכה לאינה ושמיעתם נסתמה גם כן. שישו ושמחו שונאי האדם וכופרי הצדק בהצלחת הצורחים.
פרק ה. זכרו בנותי אדם מה היה לזולתכם, ראו את הסבל והאכזבה. חירות נהפך לאות קלון ולא באה עוד הגאולה. רדיפות, עבדות, חורבן, עינויים, כשלים, השתקת שירה, סתימת פיות, הפיכת המחול לאבל, גם מעשה בריאה בצלם נשכח. למה לנצח נשכח? נשוב, נחדש, נתחדש ונותיר מאחור את אפלת ימי הקדם. כי מאסנו מן הכאב עד מאד.
סוף פסוק, הסתיים הפרק ה’ וגם כה תמה “איכה” זו.
חביבים מועדי העמים וחביבים החגים, אולם חביב מכל הוא יום ט’ באב. חביב מעל כולם הינו יום החורבן שבו האדם רשאי להתענג בצער ולצלול בצרות המיתולוגיות של אומתו. ממעמקים האדם מתדכדך ומזיל דמעותיו על התרחשויות העבר, מאורעות הקשורים אליו, לרבות בהעדר תיאור מפורט ואחר אלפי שנה.
תלתא דפורענותא, שלושה למצרים, לירידה ולדיכאון, וכנגדם שבעה דנחמתא, השבעה אשר להתאוששות. הכרחי בכל זאת לשאול, כיצד ייתכן כי בנותי האדם תהיינה זקוקותים לעשרה שבועות לעבור את המסע ההיסטורי הזה שבסופו יחזרו לאותה נקודת מוצא – להתחלה חדשה ללא שום דין וחשבון על מעשיהם, לדף לבן שהינו מתנת חינם ובה בעת לא ראויה. ונראה כי עשרה אלה תרומתם לחסום חושים כלפי המציאות האכזרית הסובבת ולהותיר אנשים עוורים ורדומים, כך שאין מתעוררים בהם הדחף או הרצון לתקן עלמא דתתא וממתינים בנוחות להתעוררותא דלעילא, שיבוא גואל והוא יציל. “במטותא”, המצפון צועק בקול חלש ומתחנן, “אל ניתן לזה לקרות”.
מסורתנו קובעת כי השם לא הטביע אפילו שני אנשים זהים, וידוע כי אין שתי קבוצות תרבותיות או חברתיות אנושיות שהינן מראה אחת לשניה. ומדוע להרשות להבנייה אנונינימית, לתרבות או לחברה כאחת, לקבוע גורלנו הגזעי, המיני, המגדרי והמעמדי?
אם עד כה לא התכוננו או לא התבוננו, שמא אפילו התעצלנו והתעכבנו על מנת שלא להיות ממורמרי המסיבה, הגיעה העת לשנות מגמה. אזי מה שוות לנו היסטוריה ואמונה ללא הסקת מסקנות מהן? לולא יציאה מן הכוח אל הפועל הן תהפוכנה לנרטיב ולמיתולוגיה רדודים, ומה יהיה טוב חלקנו בעולם זה לו נעבור דרכו ולא נראה את קץ ההמתנה לגואל. לא הגירות, לא עליות לרגל ולא מילים פומפוזיות וריקות יעצרו את האסון המתרחש או המתקרב. רצח נשים על רקע מעמדן המגדרי, אלימות חברתית, אפליה וגזענות כלפי מיעוטים, טרנספוביה, שנאת חד מיניים, סכסוכים בתוך החברה ודעות קדומות, מחלות החברה הללו לא יעלמו מן היקום אם נמשיך בדרך של שיתוף הפעולה השקטה שלנו.
אנו אבודים בים הרבים המשכשכים באגם הנעים והעמוק של הלכאורה משותף, של הזהות הקולקטיבית. סכנה רבה נחבאת מאחורי זהות דימיונית זו, שלעיתים בשמה מייצרים מחשבה חופפת לכל פרט. תכנים תודעתיים אלה אינם פרי מחשבת בעלותי החירות אלא פיזור פה אחת של המוסכמות הלא מסוכמות כלל, אשר הורשו מדור לדור ללא שום ביקורת. ״ילדים טובים״ המעבירים מורשת, ומי ירצה להיות ״הילד הרע״, הסורר ומורה שמעולם לא היה ולא נברא? מי יחשוק להיות מטרת האצבע המאשימה? מי ישבור את הכלים? מי יעז לשים אות קלון לפטריארכיה ולשנאה המעבידות אותנו והמנסות להכניסנו בתבניות הקבועות שלהן?
מסורתנו קובעת כי השם לא הטביע אפילו שני אנשים זהים, וידוע כי אין שתי קבוצות תרבותיות או חברתיות אנושיות שהינן מראה אחת לשניה. ומדוע להרשות להבנייה אנונינימית, לתרבות או לחברה כאחת, לקבוע גורלנו הגזעי, המיני, המגדרי והמעמדי? נמרוד בתשעה באב, נתעצב ונתבונן בצרות העבר וגם של ההווה, נעורר ביקורת ולא בלבד בנושא הנוגע בלבנו ובהוויתנו. מה נעים שיהיו צרות לו לאדם ויסיק מהן. נגלה כמה קל לדבר על אהבת חינם, כמה קשה להביאה אל הפועל. נדע כמה קל לקבוע עקרונות ולעבור עליהם בכל עת ובכל שעה לאחר מכן.
נחתום כאן אך קודם שוב נכריז, מאיר פנים יום זה מכל המועדים ובו מתבוננים ובודקים את הגבולות אשר בין “אהבת הזולת” לבין “שנאה ללא הצדקה”, שבין האדישות לבין האחריות החברתית. חביבים מועדי העמים וחביבים החגים, אולם החביב מכל הוא יום ט’ באב. חביב מעל כולם הינו יום החורבן שהרי בו האדם מורשה להתענג בכאבו וצולל בצרותיו ובצרות זולתו, להתחשב בתיקונו בשיתוף הגורל וברדיפה לאחר הצדק, היושר והשלום.
הרב אליהו פרץ, רבה של קהילת “בית אל” בבואנוס איירס בהווה ורב “קהילת סיני” בעבר.
